בין המטרות של כללי הכתיב חסר הניקוד, כללים שנקבעו לפני כ-70 שנה, נמצא הרצון לפשט את הכתיבה בעזרת העקרונות האלה:
1. להביא לידי הבחנה בין מילים שאפשר לקרוא בדרכים שונות (ספר = סיפר, סופר, סֵפר ועוד);
2. להקל את הכללים כך שגם מי שאינו יודע ניקוד יוכל לכתוב ע"פ הכללים.
שנים ארוכות ניסו נאמני לשון, אנשי האקדמיה, עורכי הלשון ויועצי הלשון לתווך בין הכללים ובין הציבור, ואולם לא תמיד קיבל הציבור את הכללים. במהלך השנים נאצר ידע רב על אודות הרגלי הכתיבה של הישראלים ושל מוסדות שונים כגון הוצאות ספרים, מערכות עיתונים וכדומה, ובשל הצורך שהתעורר מהשטח החליטה האקדמיה ללשון לעדכן את הכללים בשלושה נושאים עיקריים:
1. פישוט המערכת – ביטול ההבדל בין תנועת o שמקורה בחולם ובין תנועת o שמקורה בקמץ קטן או בחטף קמץ, ומעתה תנועת o תיכתב בווי"ו כמעט בכל מקום. למשל: אונייה, תוכנית, תוכנה, יוזמה, צוהריים, אומנם, קורבן.
2. ביטול צורת היסוד – כמעט שאין צורך לדעת מהי צורת המוצא של המילה אלא מעתה תנועת i תיכתב ביו"ד גם במילים שאין תנועת i בצורת היסוד שלהן. למשל: אמיתי, לעיתים, ליבי, לצידו, מגינים, איתך.
3. אימוץ הכתיב הרווח בציבור – מעתה מילים יחידות יופיעו בצורה המקובלת והרווחת, כגון פירות, עינב, שיער, ליצן, סיסמה, בריכה, ברירה, עבירה, מייד, שמיים.
shutterstock
ואולם על אף הברכה בביטול כלל צורת המוצא – כלל ישן שרבים התקשו להפנימו, ועל אף ביטול משקל קָטְלה (עצמה, אפנה) שעד כה אפילו אנשי לשון נהגו לכ(ו)תבו בוי"ו בניגוד לכללים – הכללים לוקים בכמה בעיות, בבחינת "במה הועילו חכמים בתקנתם":
א. שיבוש הסדר הקיים – עקרונית ההחלטה החדשה להוסיף וי"ו לתנועת o היא החלטה נכונה, ואולם במקום לפשט את המערכת האקדמיה רק סיבכה אותה. הרי מי שאינו יודע ניקוד לא יוכל לדעת מתי בא חטף קמץ ומתי חולם או קמץ קטן, ולכן או שתמיד נוסיף וי"ו תחת תנועת o בלי תלות למקורה, או שאם מתעקשים על הציפייה שאנשים יֵדעו מתי מופיע קמץ חטף – לא נוסיף וי"ו תמורתו. המצב החדש הוא הכלאה שאינה בריאה: תמורת חטף קמץ בראש מילה כן מטילים אבל תמורתו באמצע המילה אין מטילים. ההחלטה הזו תביא לעולם כתיב חדש לגמרי שרק מגרעת יש בו: צוהריים. ראשית, עד כה רוב מוחלט כתב "נכון" –"צהריים" (מבחן גוגל: צהריים – 2,060,000; צוהריים – 47,000). שנית, הכתיב החדש "צוהריים" יביא לידי כך שכעת אנשים יהיו משוכנעים שההגייה התקנית היא צוהָריים וחוסר הוי"ו יוכיח!
ב. שימור אי-הסדר הקיים – הכול יודעים שהכלל הקורא לבדל בין "כל" בסמיכות ובין "כול" שאינו בסמיכות הוא בבחינת גזרה שהציבור לא עמדה בה והכלל לא קנה לו אחיזה בציבור כלל ועיקר. לכן רבים התאכזבו שאעפ"כ לא ביטלה אותו האקדמיה אלא השאירה אותו ניצב על תילו בודד וגלמוד.
ג. חוסר מענה לדו-משמעות – כל עורכי הלשון היו בטוחים שבכללים החדשים יהיה מענה לקושי הקבוע במילים "ידע" ו"יצא" שיכולות להיקרא בעבר ובעתיד, ולא היא! בפועל כמעט הכול נהגו וימשיכו לנהוג שלא ע"פ הכללים בהכפלת היו"ד (ובצדק! ההבנה חשובה יותר מן הכללים).
הינה דוגמה לדו-משמעות אילו היה כתוב "יצא" על פי הכללים:
מתוך מסע בין כוכבים – הדור הבא
וכאן, בגלל הכלל שלעולם כותבים "יצא", לא ברור אם הכוונה בזמן עבר או בזמן עתיד:
מתוך ווסטוורד
כמו כן, כל עורך לשון מכיר את כאב הראש במילים מִחזור, מִנהל הנראים בדיוק כמו מַחזור, מְנהל, וגם כאן אכזבו הכללים החדשים. וגם הפעם ימשיכו להטיל יו"ד כדי לבדל בין המילים (ובצדק, כנ"ל!).
ד. מה בין קָטְלה לקְטֵלה? – כל עורכי הלשון התפלאו לגלות שהכלל שאין להוסיף יו"ד במשקל קְטֵלה שריר וקיים. כשם שבוטל חוסר הוי"ו במשקל קָטְלה כך היה צריך לבטל את חוסר היו"ד במשקל קְטֵלה – הרי שתי הצורות לא רווחו בציבור (ושוב בצדק!), ולא ברור מפני מה זכה קָטְלה בכבוד שלא זכה קְטֵלה, למעט בשלוש מילים בריכה, ברירה, עבירה. למה נגְרע מקומן של המילים שר(י)פה, גנ(י)בה, דל(י)קה, אס(י)פה? לאקדמיה פתרונים. וגם פתרונות.
תגובת האקדמיה
בפייסבוק של האקדמיה פורסמה תגובת האקדמיה לביקורת הציבורית על הכללים החדשים. הינה היא לפניכם:
תגובה לכל המזועזעים:
לכולנו השינויים קשים. עם זה בסך הכול מדובר בענייני כתיב – אלה לא ירדו מהר סיני, אלא נקבעו לפני כמה עשרות שנים בוועד הלשון אחרי התלבטויות קשות.
לאורך הדורות אפשר למצוא כתיבים מכתיבים שונים של מילים – לפעמים אפילו בעמוד אחד.
אם נפתח את ספר בראשית נמצא ארבעה כתיבים שונים של המילה 'תולדות':
• אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם… (בראשית ב, ד)
• זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם… (בראשית ה, א)
• וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם (בראשית לו, א)
• וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם… (בראשית כה, יב)
חוסר עקיבות כזה אפשר למצוא בכל הספרות העברית לדורותיה, ובכלל זה במשנה ובכל החיבורים הקלסיים האחרים.
עניין העקיבות בכתיב "המלא" או "חסר הניקוד" היה חידוש גדול של ועד הלשון, ועד היום יש המתנגדים להסדרה הזאת.
הכללים שנקבעו בעבר שיקפו את הנהגים בני הזמן, ועתה – אחרי שבעים שנה – מצאה האקדמיה לנכון לעדכן שני כללים שהציבור התקשה לקבל אותם מבחינה מעשית (שוו בנפשכם איך אפשר למשל לסמן את ההגייה המבוקשת של המילה "בעצמה" – כשהכוונה ל"בכוח" – הרי הקמץ שנכתוב מתחת לעי"ן לא יעזור לרוב קוראי העברית…)
בסך הכול מדובר ב"מקצה שיפורים" מזערי שבא להקל את הכתיבה בעברית. (למשל בטקסט הזה אין שום מילה שכתיבה השתנה לפי הכללים החדשים – חוץ מן המילה עוצמה שבאה להדגמה.)
כתיבת תגובה