תאנים וצימוקים נקראים בשם "קיץ". האם פירות הקיץ נקראו על שם עונת הקיץ או בדיוק להפך? וגם: על חילופי האותיות טי"ת וצד"י. אילן חיים פור בטורו "פניני עברית".
מקור הביטוי 'שירת הברבור' הוא במיתוס לפיו הברבור, שאינו משמיע קול במהלך חייו, משמיע ברגעיו האחרונים קולות של פיוט ושירה ערבים. גם בטבע מוכרת היטב התופעה שדבר מתעצם באופן יוצא דופן בסמוך לגוויעתו. בספר 'מרגליות הים' (סנהדרין צח ע"ב) הובא שקודם שיאיר היום חשכת הלילה מתגברת, ובימים האחרונים של חולה שנוטה למות נראה החולה כמבריא מחוליו.
תופעה זו באה לידי ביטוי גם בסוף הקיץ, כאשר בימי הקיץ האחרונים החום מכביד יותר, כמובא בתלמוד: "שילהי דקייטא קשיא מקייטא" (בבלי יומא כט ע"א). 'שלהי' בארמית משמעה 'סוף' וקייטא הוא קיץ. אולם למילה 'שלהי' משמעות נוספת של 'עייפות', למשל בפסוק: "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ" (דברים כה, יח), תרגם אונקלוס: "ואת משלהי ולאי". ייתכן שהמשמעות של 'עייפות' היתה ההוראה הראשונה של המילה 'שלהי', וממנה נגזרה המשמעות של 'סוף'.
בתקופת ה'קיץ' נהגו בימים עברו ללקוט תאנים ולייבשם בשדות. מצאנו בכתוב שהתאנים עצמם נקראו קיץ, למשל: "וְהַלֶּחֶם וְהַקַּיִץ לֶאֱכוֹל הַנְּעָרִים" (שמו"ב טז, ב), אולם לא רק התאנים, גם הצמוקים ושאר הפירות שהמנהג לייבשן כולם יקראו בשם 'קיץ' (רד"ק שם). יש ציין שהסדר בפסוק: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶֽרֶץ־זֵית שֶׁמֶן וּדְבָֽשׁ" (דברים ח, ח), מקביל לסדר ההבשלה הטבעי של פירות האילן. זאת מלבד החיטה והשעורה, שהבשלת החיטה וקצירתה בסיון ואילו השעורה מקדימה להבשיל בניסן, וממנה היו מביאים בזמן המקדש את מנחת העומר למחרת הפסח.
ואם ישאלך בנך לאמר, מי קדם למי ומי קרוי על שם רעהו, האם הקיץ נקרא על שם פירותיו, או שמא הפירות נקראו בשם העונה בה הבשילו? אף אתה אמור לו, בפעם הראשונה שנזכרה המילה 'קיץ' בכתוב, בעונת השנה הכתוב מדבר, "זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּֽתוּ" (בראשית ח, כב). אמור מעתה, פירות הקיץ נקראו על שם עונת הקיץ.
המילה 'קייטא' האמורה למעלה, משמעה כאמור קיץ. לעיתים עשויות האותיות ט' וצ' להתחלף ביניהם. כך מצאנו בכתוב: "נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּֽד" (משלי כז, יח). נֹצֵר במשמעות שומר. המילה שומרת על משמעותה גם בחילוף צ' בט' במילה נוטר: "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת־פִּרְיֽוֹ" (שה"ש ח, יב). כמו כן, על ירמיהו הנביא שהתנבא בהיותו בכלא, אמר הכתוב: "בִּֽהְיֹתוֹ עָצוּר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה" (ירמיהו לט, טו), כלומר בכלא שמור לבל יברח.
במשמעות שמירה מצאנו בכתוב את המילה תִטֹּר: "לֹֽא־תִקֹּם וְלֹֽא־תִטֹּר" (ויקרא יט, יח), כלומר, שאין לאדם לשמור את השנאה בליבו. במילה זו נשמטה האות נ' השורשית בהיותה מגזרת חסרי פ"נ, והדגש בט' מורה על חסרונה. נקנח הפעם במילה ה'נוטרים', השומרים העבריים שהוו כח משטרה בימי המנדט הבריטי, מפני התקפות של פורעים ערביים על היישובים העבריים.
כתיבת תגובה