"שמות חודשים עלו בידם מבבל", אומר התלמוד הירושלמי (ראש השנה א, ב), ובכך מסביר את השמות החֲדָשים של חודשי השנה שמופיעים בספרים שנכתבו בתקופות המאוחרות לחורבן הבית הראשון. כלומר שמות החודשים שבהם אנו משתמשים היום מקורם מבבל, שׁם דיברו אכדית וארמית, וגולי בבל שחזרו מהגלות (סוף המאה השישית לפני ספירת הנוצרים) העלו עמם גם את שמותהחודשים הבבליים (שאותם הכירו כנראה בתיווך של השפה הארמית).
לפני הגלות היו נהוגות שתי שיטות למניית החודשים: על פי מספרם הסידורי כשהחודש הראשון הוא חודש האביב שבו יצאנו ממצרים, כגון "בחודש הראשון" (=ניסן), "בחודש השביעי" (=תשרי); ועל פי שמות עבריים, כמו שנראה בהמשך, ושמהם מופיעים בתנ"ך רק שלושה שמות.
מדי חודש בחודשו נציג בפניכם את שם החודש בשימוש היום, את מקורו האכדי ופירושו, את אזכורו בתנ"ך ואת החלופות שלו שאף הן מופיעות בתנ"ך.
כאן המקום להודות לדוקטורנט יגאל בלוך, החוקר את הכרונולוגיה של ממלכת אשור באלף השני לפסה"נ, על עזרתו הרבה בפיצוח שמות החודשים.
תשרי
מקור השם במילה האכדית tašrītu (תשריתו) שמשמעה התחלה, חניכה.
בתנ"ך: החודש השביעי וגם יֶרַח הָאֵתָנִים (מלכים א ח, ב). ירח = חודש; איתנים = מלשון חוזק ותוקף. בחודש זה מתחילים מי הנהרות להתגבר ולעלות על גדותיהם.
מרחשוון
מקור השם באכדית w)araḫ samnû) (וַרַח-סַמְנֻ), כלומר וַרַח = יֶרַח, חודש; סַמְנֻ = שמיני. כלומר החודש השמיני מניסן (גם הגויים ספרו מניסן כנראה מפני שבערך זהו החודש של מועד שיווי היום והלילה – תחילת תקופת האביב – וגם החודש של תחילת הקציר, קציר שעורים).
על דרך חילופי אותיות של וי"ו ומ"ם ושל שי"ן וסמ"ך התחלף ורח-סמנ לצורה מרח-שון, ולימים טעו בקריאה והגו מר-חשון. אחר כך ראו במר מילה עצמאית ואף דרשו דרשות (מר כי אין בחודש חגים ודברים שמחים), ואפילו החלו להשמיט את מר. על פי האקדמיה ללשון יש לומר רק מרחשוון ולא חשוון (ולא כמו בשיר פה למטה "שנים עשר ירחים").
בתנ"ך: החודש השמיני וגם יֶרַח בּוּל (מלכים א ו, לח). יש המסבירים כי בול בא מיבול והכוונה ליבול שבָּלָה בשדות ויש המסבירים שבול קשור למבול והכוונה לגשמים החזקים המתחילים בחודש זה.
כסלו
מקור השם במילה האכדית kissilīmu (כיסילימו) שפירושה עבה ושמן כי החודש מעובה ומלא בגשמים. יש הטוענים כי המקור עברי מן השם כֶּסֶל, שפירושו תקווה (איוב לא, כד), תקווה לגשמים.
בתנ"ך: החודש התשיעי וגם כסלו (זכריה ז, א; נחמיה א, א).
טבת
מקור השם במילה האכדית tebētu (טבתו) שפירושה משהו ששוקעים בו. נראה כי הכוונה לבוץ העמוק שנגרם מהגשמים בחודש זה.
בתנ"ך: החודש העשירי וגם טבת (אסתר ב, טז).
שבט
מקור השם מהמילה האכדית šabāṭu (שׁבטו) שפירושה מַכֶּה, כלומר זמן שהגשם מכה באדמה.
בתנ"ך: החודש האחד עשר.
אדר
מקור השם במילה האכדית addaru (אדרו). יש משערים שהמילה גזורה משם-העצם adru שפירושו גורן, וכנראה שבחודש זה הביאו לגורן את התבואה עוד לפני שהתחילו בדיש. יש משערים שהמילה גזורה מהפועל adāru שמשמעו להקדיר, להיעלם מאחורי העננים, הקשר בין תנאי מזג האוויר לעבודות החקלאיות מובן, ונראה שכיוון שבבל בדרך כלל אין הרבה עננים ואילו באדר יש, קיבל החודש שם זה.
בתנ"ך: החודש השניים עשר וגם אדר (אסתר ג, ז).
ניסן
מקורו במילה השוּמרית nisag (ניסג), שמשמעה ראשון, וכאמור גם הגויים ראו בחודש זה החודש הראשון.
בתנ"ך: החודש הראשון וגם חודש האביב (שמות לד, יח) וגם ניסן (אסתר ג, ז; נחמיה ב, א).
אייר
מקורו במלה האכדית ayyaru (אָיָרוּ) שמשמעה פֶּרַח. ניתן להבין את שם החודש כחודש הפריחה.
בתנ"ך: החודש השני וגם ירח זיו (מלכים א ו, לז). זיו היא מילה נרדפת לאור, ומשערים שהשם כנגד זיווה של השמש הנראית בחודש זה בכל זוהרה ועדיין אינה לוהטת. יש המשערים שהשם נובע בשל הפרחים המאירים והזוהרים ביפי פריחתם.
סיוון
מקור השם במילה האכדית simānu (סימאנו) שמשמעותה זמן קבוע, זמן מתאים. זמן קבוע ומתאים למה? על פי שמו של אותו חודש בשפה השומרית, וגם לאור העדויות לריטואלים של בנייה שבוצעו בחודש הזה, משערים שבחודש זה החלו בליבון לבנים לבנייה.
בתנ"ך: החודש השלישי וגם סיון (אסתר ח, ט).
על דרך חילופי אותיות של מ"ם וי"ו סימאנו התחלף לסיואנו.
תמוז
מקור השם במילה השומרית DUMU.ZI(D) (דומוזי), שפירושה המילולי הוא הבן הנאמן או הבן החי. דומוזי היה שמו של אחד האלים באזור בבל, ופולחן הקשור אליו נערך כנראה בחודש הזה. על דרך חילופי דל"ת בתי"ו התחלף השם לתמוז.
בתנ"ך: החודש הרביעי.
אב
מקור השם במילה האכדית abu (אבו) שמשמעה קנים כי בחודש זה נהגו לקצור את הקנים.
בתנ"ך: החודש החמישי.
אלול
מקור השם בפועל האכדי ullulu שמשמעו לטהר, להקדיש. בחודש הזה, נחוגו בערים שונות במסופוטמיה חגים לכבודם של אלים שונים.
בתנ"ך: החודש השישי או אלול (נחמיה ו, טו).
כתיבת תגובה