שבע

"וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (ויקרא כו, כח).

הצירוף "שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" מופיע כמה פעמים בפרשת בחוקותי.

יש פרשנים שהבינו שֶׁבַע כפשוטו, כמספר מדויק, כגון רש"י (כו, יח):

"שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם – שבע פורעניות על שבע העבירות האמורות למעלה".

וכן בהמשך (כו, כא):

"שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם – שבע פורענויות אחרים במספר שבע כחטאותיכם".

ולעומת זאת, יש פרשנים שהבינו ששבע לאו דווקא שבע אלא מספר גוזמה, כלומר לשון הגזמה וריבוי.

אבן עזרא מפרש (כו, יח):

"שֶׁבַע – בעבור היותו חשבון שלם נאמר על לשון רבים. וכן 'כִּי שֶׁבַע יפול צדיק וקם' (משלי כד, טז), 'עד עקרה ילדה שִׁבעָה' (ש"א ב, ה)".

כלומר, מפני ששבע אינו פָּרִיק (מספר ראשוני) הריהו מייצג ריבוי, ולאו דווקא שבע ממש. והביטוי שלנו "שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" עניינו פי כמה וכמה, ושבע הוא לשון הפלגה לציון שפע, כעולה גם מן הפסוקים שהביא אבן עזרא. הפסוק השני שהוא מביא, "עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה", מחזק מאוד את דעתו, שכן שבעה מקבילה לרבת בנים.

שֶבע כמִספר גוזמה משמש עוד במקרא, כגון "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" (בראשית ד, כד), וברור ששבעים ושבעה הוא גוזמה דגוזמה. הוא הדין בשאר שבעתיים שבמקרא (כגון ישעיה ל, כו; תהילים עט, יב). כיוצא בזה "וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד" (ישעיה ד, א) – נשים רבות; "בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ" (דברים כח, ז) – דרכים רבות.

עשר

"וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד" (ויקרא כו, כו).

גם המספר העגול עֶשֶׂר עשוי לציין ריבוי בכלל ולא דווקא עשר ממש, כמו בפסוק לעיל שעליו מעיר אבן עזרא: "עֶשֶׂר נָשִׁים – כי הוא סך חשבון". כלומר עשר הוא סך חשבון היחידות, מעין מספר סיכום שממנו מתחיל חישוב חדש. וכדבריו בהרחבה (על פס' ו):

"וכבר הודעתיך בספר מאזנים, כי עשרה ומאה ואלף ורבבה, שהיא עשרת אלפים – סך חשבון, ומנהג המרבה לומר אחד לעשר".

במילים אחרות, עשרה לאו דווקא אלא הכוונה להרבה, וכן שאר המספרים שציין אבן עזרא, ועליהם נרחיב מיד.

וכך מוצאים גם בספר בראשית בסיפור יעקב ולבן: "וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים" (לא, ז) – פעמים רבות, וכן בסיפור אלקנה וחנה: "הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" (שמואל א א, ח – וראו שם רד"ק) – בנים רבים, וכן בקהלת (ז , יט): "הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים".

מאה, אלף, רבבה

על הפסוק וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ (ויקרא כו, ח), שואל רש"י:

"וכי כך הוא החשבון? והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו? אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה".

כלומר אם חמישה רודפים מאה, והיחס הוא אחד לעשרים, אז מאה היו צריכים לרדוף אלפיים. ואילו בפסוק כתוב רבבה, כלומר עשרת אלפים, כלומר יחס של אחד למאה. ולכן מסביר רש"י שכשרבים מקיימים את התורה יש להם כוח רב יותר מאשר מעטים שמקיימים את התורה.

אבן עזרא לא נזדקק לתשובה הזו כי מבחינתו אין שאלה כלל. הוא מסביר שהמספרים כאן אינם בדווקא אלא הם באים בדרך של הפלגה וגוזמה:

"וכבר הודעתיך בספר מאזנים, כי עשרה ומאה ואלף ורבבה, שהיא עשרת אלפים – סך חשבון, ומנהג המרבה לומר אחד לעשר […]. פה הוסיף כי המאה ירדפום חמשה. והנה כָּפַל מנהג המרבה וכל אחד מהמאה ירדוף מאה. ויש אומרים כי בעבור התחברות האחדים יוסיף המספר (כלומר – כוחות מאוחדים חזקים יותר מאחוזי מספריהם) וכן: איכה ירדוף אחד אלף. ואין צורך.

עוד דוגמה לדרך גוזמה והפלגה: "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ" (תהילים צא, ז).

ומה קורה בלשון ימינו?

השימוש במספרים הללו, כגון שבעעשראלף, כלשון הַפְלגה שרד גם בימינו. למשל בהֶגֵּדים כמו "הוא חכם פי עשר/ה מאחיו", "אמרתי לך אלף פעם לא להגזים", ובשיר של נעמי שמר "השיבולים יפות פי שבע".

(מבוסס על מאמר של ד"ר ניסן נצר)