העברית המקראית מצטיינת בדרכי תצורה (=דרך בנייתה או היווצרותה של מילה) שאינם בשימוש העברית שלנו, ואף לא של לשון חז"ל. דוגמות לכך הן הצורות עתיד מוארך ועתיד מקוצר וכן ציווי מוארך וציווי מקוצר.
עתיד
עתיד מוארך:
הַעְתִּירוּ אֶל-יְ-הוָה וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד (שמות ט, כח).
הפעלים המודגשים מוגדרים עתיד מוארך כי הן באות בתוספת תנועה (-ה) או עיצור (ן), ואינם באים בצורה "הרגילה" – ואשלח, תוסיפו.
עתיד מקוצר:
וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת-יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות ח, ב).
הפעלים המודגשים מוגדרים עתיד מקוצר כי כביכול חסרה התנועה האחרונה – ויטה, ותעלה, ותכסה.
כך גם הצורות יְהִי אוֹר (בראשית א, ג), יְחִי הַמֶּלֶך (שמואל א י, כד), לוּ יְהִי (בראשית ל, לד).
ציווי
ציווי מוארך:
וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ-לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ (בראשית כז, כה).
הצורה הַגִּשָׁה היא ציווי מוארך, ואילו וְאֹכְלָה היא עתיד מוארך. שתי הצורות באות בתוספת תנועה (-ה), ולא בצורות הרגילות – הגש, ואוכל.
הצורות וַיַּגֶּשׁ, וַיָּבֵא, וַיֵּשְׁתְּ הן צורות עתיד מקוצר (במקום: ויגיש, ויביא, וישתה).
ציווי מקוצר:
וַיֵּרְדוּ אֵלָיו וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל-יְ-הוָה וַיֹּאמַר הַךְ-נָא אֶת-הַגּוֹי-הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים; וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים כִּדְבַר אֱלִישָׁע (מלכים ב ו, יח).
הפועל המודגש הוא ציווי מקוצר כי כביכול חסרה התנועה האחרונה (הַכֵּה).
המיוחד בכל הצורות הללו הוא שהן צורות מודָליות. כלומר הן מכילות את עמדת הדובר – עמדה של ציווי, מִשְאָלה, איחול, תקווה, איסור, הבטחה או זירוז עצמי.
כאמור, צורות אלו נעלמו בלשון חז"ל ואינן משמשות גם בשפת הדיבור בימינו, אבל הן עדיין משמשות בלשון השירה, והרי כמה דוגמות:
עתיד מקוצר – כל שנבקש לוּ יְהִי (=יהיה), מי בראש יישא הדגל ומי בתוף יַךְ (=יכה).
עתיד מוארך – אני כפיי אָרִימָה (=ארים), הָבָה נָגִילָה (=הַב, נָגִיל), במעגל נָחוּגָה (נחוג).
ציווי מאורך – לְכָה (=לך) דודי, סוּרָה (=סור) חושך, נוּמָה (=נום) ילדי.
ציווי מקוצר – הַך הַך הַך (=הַכֵּה) בתוף, הט (=הַטה) אוזן והקשב לקול.
כתיבת תגובה