שלושה מילוני ניבים המשלימים זה את זה

רוביק רוזנטל, מילון הצירופים; הוצאת כתר

נפתלי ארבל, ספר הניבים הגדול; דני ספרים

אליהו שנון, ודברת בם – לקסיקון לשיפור הניבים; הוצאת אוריון

 

מבול של ספרי לשון חדשים נפל עלינו בזמן האחרון, וזו הזדמנות טובה לסקור בקצרה שלושה מהם המתכתבים עם נושא הניבים והצירופים.

בספרו 'מילון הצירופים' רוביק רוזנטל מגדיר "צירוף מילים" כרצף של שתי מילים או יותר שהמשתמשים בשפה רואים אותו כיחידה לשונית קבועה. למשל 'בית ספר', 'שאלה רטורית', 'טובים השניים מן האחד'. רוזנטל מביא צירופים שדובר העברית הַסביר עשוי להיתקל בהם בשיח היום-יומי, בלשון התקשורת, המשפט והכלכלה וכדומה. כלומר, המילון מתמקד בצירופים תוך זיקה לעברית החדשה, ואילו צירופים מן המקורות שאינן בשימוש בעברית החדשה לא יופיעו במילון.

מילון זה הוא מפעל רחב של מומחים רבים מתחומים שונים (שפות, אמנות, בניין, טבע, משפט, רפואה ועוד), ולכן בעל ניחוח 'מדעי'. המילון מביא מבחר צירופים מקבילים ברוסית, ערבית ולדינו, לצד היידיש, האנגלית, הגרמנית, הצרפתית ושפות אחרות.

'ספר הניבים הגדול' של נפתלי ארבל מציג ניבים מהמקרא ועד הספרות החדשה ולשון הדיבור, כשהזיקה העיקרית היא לעברית הקלסית. בניגוד ל'מילון הצירופים', ארבל כולל גם ניבים מהמקורות שאינם בשימוש בעברית החדשה.

בהקדמה הקצרה לספרו, ארבל לא מגדיר מהו ניב. חבל, בעיקר לנוכח העובדה שספרו כולל מעט ניבי סלנג ולעז. ארבל, סופר ועורך בעצמו, כתב וערך את הספר במשך 8 שנים – מפעל מכובד וגדול כשמדובר באיש אחד, אבל זהו גם 'עקב אכילס' (פרטים בהמשך) של הספר. כמו 'מילון הצירופים', גם ארבל מציג את מקור הניב, אבל לעתים לא די במקור הניב שהוא מציין או שהמקור אינו כה פשוט.

למשל תחת הערך 'ראש גדול' ("מתנדב למשימה גם מבלי שיידרש") ארבל טוען שהמקור הוא לפי פירוש רבי עובדיה מברטנורא למסכת אהלות. כשמעיינים במקור לא מוצאים קשר מניח את הדעת בין הדברים. האם העובדה שבפירוש ברטנורא מובאות המילים 'ראש גדול' די בה כדי להגדיר זאת כניב וכדי לציין את ברטנורא כמקור? ובאמת בערך זה רוזנטל מביא רק את המקור בערבית – "רָאס כְּבִּיר".

ספרו של ארבל מרחיב בדוגמות, אבל לא מסביר מילים קשות. למשל, בערך "אבד עליו כלח" אין הסבר מה הפירוש המילולי של "כלח". רוזנטל מסביר זאת, ואף מדגיש את הזווית של העברית החדשה – הערך כתוב "אבד עליו הכֶּלח", בתוספת ה"א שהונהגה בעברית החדשה. אגב, ארבל כותב "כָּלח" כבמקור המקראי, ורוזנטל מביא "הכֶּלח" כמקובל היום, ושניהם לא מעירים על כך דבר.

לעיל כתבתי "עקב אכילס", אבל הצצה ב'ודברת בם – לקסיקון לשיפור הניבים' מאת אליהו שנון היתה מגלה את החלופה הנאה בעברית – "נקודת תורפה". כדי לחזק את השפה העברית ולהימנע משימוש בביטויים שאינם ראויים לה הן מבחינת תוכן והן מבחינת התרגום, וכדי להראות את עושרה ויופייה של העברית – הספר מציע תחליפים עבריים הולמים לביטויים לועזיים השגורים בפינו. בעמוּדוֹת מסודרות, הספר מציג את הניב הלועזי המתורגם לעברית וכן את מקורו הלועזי, ולצדו את החלופה העברית, ולאחריה את המקור לחלופה. מה חבל שבראש כל עמוד לא מצוינת האות באל"ף-בי"ת, כך שיֵקל ב"צורה מחרידה" – סליחה, "במאוד מאוד" – למצוא ניבים. הספר יעניין בעיקר את מי שרוצה להתבטא בעברית רהוטה, או לתרגם מאמרים וספרים משפות אחרות.

המורם מכל האמור: שלושת הספרים משלימים זה את זה. 'ודברת בם': מעשי-שימושי. 'מילון הניבים הגדול': עיוני-תורני, מתמקד בניבים, גם כאלה שאינם בשימוש יום-יומי. 'מילון הצירופים': עיוני-מדעי-עכשווי, משלב ניבים וצירופים, רק כאלה שנמצאים בשימוש היום.

(פורסם במקור בעיתון בשבע, 03/12/09 למניינם)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פועל על WordPress | ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: