אזור גרירה

וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי (בראשית כז, ז).

בכל המקרא הריבוי של אלומה בא בסיומת -ות: אלומותיו, אלֻמותיכם. וכן בפסוק לעיל: אֲלֻמֹּתֵיכֶם. רק כאן באה הצורת רבים בסיומת -ים, אֲלֻמִּים. מדוע?

הסיבה לכך היא המילה מְאַלְּמִים שהשפיעה על המילה "השְכֵנה" שלה. וכשם שמְאַלְּמִים מסתיימת בסיומת -ים כך גם המילה אֲלֻמִּים באה בסיומת -ים. להשפעה הזו קוראים גְרירה, כלומר שינוי מילה בהשפעת מילה השכנה לה. השינוי יכול להיות בצורתה של המילה, בתחביר שלה (התאם במין ובמספר), ובעוד דרכים.

נדגים עוד מן המקרא:

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ-נָא לִי (בראשית מ, ח).

שמות בעלי סיומת -ון מרבים הסיומת –ות ולא –ים, ולכן היינו מצפים לריבוי פתרונות. אלא בהשפעת אלוהים מופיע פתרונים. כלומר המילה אלוהים גררה את סיומת הרבים -ים גם למילה פתרונים.

וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים (במדבר יג, יט).

במקרא תמיד בא הריבוי מחנות, ורק כאן בא מחנים בהשפעת גרירה למילה מבצרים.

צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה-לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שיר השירים ג, יא).

היינו מצפים שיופיע הפועל צֵאנָה (אתה – צֵא, אתם – צְאוּ, אתן – צֵאנָה), כלומר הצד"י בצירה והאל"ף אינה מנוקדת, אבל מופיעה הצורה צְאֶנָה כגרירה למילה וּרְאֶינָה.

וְאִם-נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר-עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו (יחזקאל מג, יא).

מקור המילה וּמוֹבָאָיו הוא המילה מבוא, ולכן היינו מצפים שיהיה כתוב מְבואיו, ואילו כאן נכתב מובאיו – הוי"ו לאחר המ"ם ובניקוד שונה, והסיבה לכך היא גרירה למילה שלפני – מוצאיו.

נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל-הַכֹּהֵן (ויקרא יג, ט).

היינו מצפים שיהיה כתוב "נגע צרעת כי יהיה באדם". הרי הפועל עולה על המילה נגע, ונגע מינו זכר. אלא אגב גרירה למילה צרעת נכתב בנקבה – תהיה.

בלשון חז"ל

"סוכה שחמתה מרובה מצילתה" (סוכה א, א)

היינו מצפים לצורה מִצִילָהּ – בלי תי"ו – אלא אגב גרירה של חמתה נכתב צילתה.

"הולכה והובאה" (תוספתא חולין א, ט)

היינו מצפים לצורה והֲבָאָה – בלי וי"ו אחרי הה"א – אלא אגב גרירה של הולכה נכתב הובאה.

"שטף נהר קוריו, עציו ואבניו" (בבא מציעא, כב ע"א)

הריבוי הרגיל של קורה הוא קורות, ובנטייה קורותיו. אגב גרירה של עציו ואבניו נכתב גם קוריו במקום קורותיו.

"בשחר מברך שתיים לפניה ואחת לאחריה" (ברכות א, ד)

במקרא אין לאחרי, אבל בלשון חז"ל מצוי הרבה לאחרי הסמוך למילה לפני, וגם כאן יש גרירה.

"אילנות טובות" (תוספתא סוכה ב, ה. וכן מנהג הספרדים והתימנים לברך בברכת האילנות)

מינו הדקדוקי של אילן הוא זכר ולכן היינו מצפים לתואר טובים – בזכר. נכתב טובות אגב גרירה למילה אילנות.

"הוולדות ראשונות" (ספרא נט, ח)

מינו הדקדוקי של ולד הוא זכר, ולכן היינו מצפים לתואר ראשונים. נכתב ראשונות אגב גרירה למילה ולדות.

"הא למה זה דומה? לספר תורה שנשרפה" (שבת קה ע"ב)

היינו מצפים שייכתב "לספר תורה שנשרף" כי הפועל עולה על המילה ספר, וספר מינו זכר. אבל נכתב בנקבה נשרפה בשל גרירה למילה תורה שאף היא מינה הדקדוקי נקבה.

בימי הביניים וספרות השו"ת

הרמב"ם בספרו משנה תורה בחלק קדושה מקדיש פרק שלם לנושא מאכלים אסורים, אבל הוא התנסח אחרת – הרמב"ם כתב את שם הפרק מאכלות אסורות. אגב גרירה למילה מאכלות כתב הרמב"ם אסורות במקום אסורים.

הרמב"ם בהלכות נזיר (א, ה) כותב:

"אין אומרין בנזירות, עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו אצל כל העם כעניין שבליבו; אלא כיון שגמר בליבו, והוציא בשפתיו דברים שעניינם שיהיה נזיר – אף על פי שהן עניינות רחוקות, ואף על פי שאין במשמען לשון נזירות – הרי זה נזיר".

אגב גרירה לתואר רחוקות כתב הרמב"ם את הריבוי של עניין בצורה עניינות במקום עניינים.

מהר"ם אלשקר, סימן קיד כותב:

"עתה שפרצת גדר השתיקה וקיימת דמיונותיך הראשונות"

דברי יוסף, סימן טו כותב:

"והוא חי בדמיונות כוזבות"

שניהם נגררו מהריבוי דמיונות, שמינו הדקדוקי זכר, אֶל התואר – ראשונות (במקום ראשונים), כוזבות (במקום כוזבים).

לשון ימינו

לא יאומן כי יסופר

הפועל אמ"ן במשמעות נאמנות בא בבניין נפעל, ולכן היה ראוי לומר לא יֵיאמן כי יסופר (ייאמן – בניין נפעל).

כבר בספרות השו"ת מוצאים יאומן (בניין פועל) בשל גרירה של יסופר, ובימינו כך אומר רוב העולם.

לא מדובשך ולא מעוקצץ

נטיית המילה דבש היא בתנועת i – דִבשי, דִבשיכם, ולכן: דִּבְשֵׁךְ. בשל גרירה מהמילה עוקצץ רבים הוגים דוּבשך – בתנועת U.

כבר בספרות חז"ל אנו מוצאים את הניב: לא מדובשך ולא מעוקצץ (תנחומא [בובר] פרשת בלק, סימן ט) – דובשך בוי"ו ובתנועת U.

משמנה ומסלתה

וֶהֱבִיאָהּ אֶל-בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל-לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַי-הוָה (ויקרא ב, ב).

במקרא מופיע מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ – סמ"ך בקמץ קטן שהגייתו O, ושי"ן בפתח שהגייתו A.

בעברית שלנו שומעים מסַלתה ומשמנה, או משמנה ומסַלתה – בשני המקרים השי"ן בתנועת A, וזאת בשל גרירה של תנועת A שבשַמנה שהשפיעה על ההגייה סלתה שתהיה גם היא בתנועת A.

מכנה משותף

יש אנשים שהוגים את הצירוף הזה מָכנה משותף – כ"ף בתנועת A במקום מְכנה, וזאת בשל גרירה סמויה למילה מַחנה.

כבדהו וחשדהו

בעברית שלנו שומעים כבדהו וחַשדהו – חי"ת בתנועת A, במקום חָשדהו בקמץ קטן שהגייתו O. הסיבה לכך היא גרירה של תנועת A במילה כַּבדהו על חשדהו.

טענות ומענות

המילה מענה (=תשובה) נמצאת במקרא רק בצורת היחיד. בשל כך לא ידוע מהי צורת הרבים – מענות או מענים.

בספרות השו"ת השתמשו בצורת היחיד – טענה ומענה, ואילו בימינו משתמשים כמעט אך ורק בצורת הרבים טענות ומענות.

נראה שהגרירה אחר טענות גברה, ולכן הריבוי הנפוץ הוא מענות.

להרחבה עיינו במאמרו של שמעון שרביט "כוחה של גרירה בעברית לתקופותיה", בתוך הספר מחקרים בלשון העברית העתיקה והחדשה, בר אילן תשנ"ט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פועל על WordPress | ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: