וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם (בראשית יא, יג).
הָבָה היא צורת ציווי ארוכה (מוארכת) של הַב (הצורה הקצרה-הרגילה), ומשמעה תֵּן!, כשם שלְכָה ("לכה דודי") היא צורה ארוכה של לֵךְ. כאן הה"א בסוף המילה אינה מעידה על צורת נקבה (כמו: כתב – כָּתְבָה, הלך – הָלְכָה) אלא על צורה ארוכה לזכר.
ואם בזכר הצורה היא הַב או הָבָה; בנקבה הצורה היא הָבִי (כמו לְכִי), וברבים הצורה היא הָבוּ (כמו לְכוּ).
אבל בפסוק כתוב וַיֹּאמְרוּ – ברבים – ובכל זאת בפסוק מופיע הפועל ביחיד – הָבָה, ולא הָבוּ. אבן עזרא (שמות א, י) מסביר זאת בעיקרון לשוני: כשמשתמשים במילה מסוימת שימוש רב, לעתים היא "קופאת", והיא כבר לא משתנה בהתאם למין (זכר, נקבה) ולכמות (יחיד, רבים). בלשון הבלשנים מכנים זאת חג"ם – חסרי גוף ומין.
כלומר המילה הָבָה קפאה ומשתמשים בה גם ברבים – וַיֹּאמְרוּ… הָבָה.
כך גם כשיהודה מדבר עם תמר מופיע הָבָה במקום הָבִי: וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ (בראשית לח, טז). וכן כשהבת הבכורה של לוט פונה לאחותה הצעירה מופיעה צורת זכר ארוכה: לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע (בראשית יט, לב).
בעברית של ימינו תהליך דומה קרה למילה איזה. מרוב שימושהּ של מילה זו ביחיד היא קפאה והתחילה לשמש גם בנקבה וגם ברבים. אנשים רבים אומרים וכותבים איזה גם כשמדובר ברבים, אפילו שעל פי הכללים יש לומר או לכתוב איזו או אילו. למשל, "איזה (במקום: איזו) חכמה הילדה הזאת", "על איזה (במקום: אילו) דברים רצית לדבר?"
ניצנים להקפאתה של איזה מוצאים כבר בלשון התלמוד והמדרשים, אבל החל מימי הביניים השימוש בכך התרחב מאוד, והיום נדמה שהוא כבש כמעט כל חלקה טובה.
כתיבת תגובה