על הקשר בין מוזר ובין זר ובין ממזר, והאם נזיר קשורה למשפחת המילים הזו. אילן חיים פור בטורו "פניני עברית".

https://www.freepik.com/free-photo/hand-with-six-fingers_2134905.htm#term=strange&page=1&position=7

בטרם עלה דוד המלך לגדולה, 'זכה' דוד ליחס של ריחוק ומיאוס מצד בני משפחתו, ועל כך אמר: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהלים קיח, כב). יש מפרשים שהדברים נאמרו מתוך החוויה האישית של דוד, בהיותו דחוי ומורחק מבני משפחתו, עד שלבסוף עלה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. לעומת הסבורים שהאבן היא משל לעם ישראל בעודם בגלות (ראב"ע).

ביטוי נוסף להרגשת הריחוק של דוד, מוצאת את ביטויה גם בפסוק: "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" (תהלים סט, ט). התקבולת בפסוק בנויה כהדרגה. בעוד שביחס לאחי נחשב אני לזר, ואיני זכאי לחלוק בנכסי אבי כשאר אחיי, גרוע אני יותר בעיני בני אימי, שלא זו בלבד שאיני יורש עמהם, נחשב אני בעיניהם כנכרי ממש (מלבי"ם). כך שהמילה מוזר נגזרת ממשמעות המילה זר (רד"ק).

גם ה'ממזר' הוא מוזר מאחיו, ואינו יודע מאין בא (רמב"ן דברים כג, ג). המילה 'ממזר' נזכרת גם בפסוק: "וְיָשַׁב מַמְזֵר בְּאַשְׁדּוֹד וְהִכְרַתִּי גְּאוֹן פְּלִשְׁתִּים" (זכריה ט, ו). אך משמעות המילה 'ממזר' בפסוק זה לא מתייחסת לאדם פרטי אלא לעם הפלישתי (אלשיך). הטעם לכך הוא: "שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין משכב נשותיהם אלו לאלו, ויצאו מהם פלשתים (רש"י בראשית י, יד).

למדונו חכמים שחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לראיית ווסתה (תלמוד בבלי שבועות יח ע"ב), אזהרה זו נלמדה מהכתוב: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם" (ויקרא טו, לא). כיצד למדו חכמים הלכה זו מפסוק זה? אלא שהמילה 'וְהִזַּרְתֶּם' משמעה פרישה והרחקה (רש"י). בהוראה זו של הרחקה וזרות, נקראה גם עבודה זרה שנקראת גם אלהים אחרים. הטעם הובא במדרש: "אלהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם. וכן הוא אומר: (ישעיה מו, ז) הן יצעק אליו ולא יענה מצרתו לא יושיענו" (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ו).

ומכאן למילה 'נזיר'. המילה 'נזיר' עשויה להתפרש בכמה משמעויות, כפי שהובא בכתוב: "בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם, תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (בראשית מט, כו). יש המפרשים שיוסף נבדל משאר אחיו, עקב ירידתו למצרים והקורות אותו שם (רש"י). אם כן, 'נזיר' מלשון זר. מאידך גיסא, יש המפרשים 'נזיר' מלשון נזר, שהוא כתר מלכות שניתן על ראשו של יוסף שמלך על אחיו (רשב"ם). זאת לעומת דברי התלמוד שמבארים את המילה 'נזיר' כפשוטו, הנזרות מן היין, שגם בכך יש מן ההרחקה והפרישות: "מיום שפירש יוסף מאחיו, לא טעם טעם יין" (תלמוד בבלי שבת קלט ע"א). על כך יש להוסיף שנחלקו חכמים האם נזיר נקרא חוטא, על שציער עצמו מן היין, או שמא ראוי הוא לתואר קדוש (תלמוד בבלי תענית יא ע"א). אפשר שמחלוקתם משתלשלת ממשמעות המילה 'נזיר', האם משמעו פרישות, זרות והרחקה והוא לגנות, או מלשון נזר, שגם הוא מלשון הרחקה, אך הוא מבטא מעלה וכבוד.

המילה 'נזיר' משמשת לדבר והיפוכו. מחד גיסא, ניתן לבאר שמשמעו אדם המרחיק עצמו מן היין, כמו: "זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג צַחוּ מֵחָלָב" (איכה ד, ז). מנגד, יש לומר שאין 'נְזִירֶיהָ' האמורים בכתוב אחר אלא הענבים עצמן: "יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם, לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ" (ויקרא כה, יא). ואם בהפכים עסקינן, גם המילה 'זֵרִיתָ' בפסוק: "אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ" (תהלים קלט, ג), ראויה להתפרש בשתי פנים, האחת מלשון זר זהב סביב (שמות כה, יא), לאמר, ה' סובב את האדם ומשגיח עליו, ואין יכול האדם לעשות דבר מבלעדי השגחת ה'. לעומת המשמעות של זורה התבואה בכדי לברור את הפסולת שבה, כך נוצר האדם מן החלק הברור של טיפת התשמיש (רש"י).