פתילה ותפילה

התפילה מחברת בין האדם לבורא כשם שהפתילה מחברת בין השמן ללהבה – אבל איך כל זה קשור לפתיל שנתן יהודה לתמר?

https://www.freepik.com/free-vector/modern-technology-background-with-connecting-lines-and-dots_1777808.htm#term=conection&page=2&position=1

פתילה ותפילה אחד הן, פתילה ותפילה משמעותן חיבור. כאשר ביקשה רחל לבטא את אשר על ליבה בלדת שפחתה בן, אמרה: "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי" (בראשית ל, ח). לאמר, בלדת הבן שילדה בלהה שפחתי, הקנה ה' לי מעמד זהה לאחותי שנתברכה בבנים, ובכך נתחברתי עימה (רש"י בשם מנחם בן סרוק).

משמעות זו של חיבור באה לידי ביטוי גם בחפצים שניתנו על ידי יהודה לתמר כעירבון: "חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ" (בראשית לח, יח). יש המפרשים 'פְתִילֶךָ' במשמעות 'אזור', כלומר חגורה (רשב"ם וספורנו), ויש שביארו: "סודר קטן אשר יעטוף בו קצת הראש לפעמים" (רמב"ן), וגם בדברים אלו קיים ביטוי לחיבור ואסיפה.

התפילה גם היא מהווה חיבור בין האדם לבוראו. ככל שזוכה האדם לזכך רעיונותיו ולטהר גופו מהימשכות אחר התאוות, הרי הוא נדבק בו יתברך (נועם אלימלך וישלח). גופו של האדם נמשל לפתילה בעשותו מעשים טובים (זוהר בלק קפז ע"א). לא די בכך שנשמתו היא חלק אלוה ממעל, רק בעשותו זאת זוכה ושורה עליו השכינה. נמצא, שנשמתו הרי היא כשמן, אור השכינה כלהבה, וגופו של הצדיק הריהו כפתיל המחבר בין השמן ללהבה (תניא ליקוטי אמרים פרק לה). כשם שבנר האור מאיר על ידי כיליון הפתילה הנהפכת לאש, "כך אור השכינה שורה על נפש האלהית על ידי כליון נפש הבהמית, והתהפכותה מחשוכא לנהורא וממרירו למתקא" (שם פרק נג).

לא בכדי המשיל הכתוב את האדם הישראלי לנר (ראה ריקאנטי בראשית ד, כח), ככתוב: "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז). הפתילה שדלקה, גם אם עתה כיבו את הנר, מוכנה הפתילה להידלק שוב במהרה, יותר מאילו לא דלקה מעולם כלל. לכן, חודש ניסן מוכן וראוי יותר לגאולה, בהיות החודש הזה גאולה לאבות, מזומן לעתיד כחודש גאולה גם לבנים (דרשות הר"ן הדרוש השמיני), כמאמר חכמים: "בניסן נגאלו, בתשרי עתידין ליגאל" (תלמוד בבלי ר"ה יא ע"א).

עיקרון זה של התחדשות 'האנרגייה הרוחנית' שאצורה בדבר, בא לידי ביטוי גם בחזון תחיית המתים. הרושם האלוהי שנשאר על הצדיק בחייו, בהיות גופו משכן לשכינה, מכין אותו שיקבל את הרוח האלהי שישכון בו שנית, אף יותר ממה שהיה בראשונה (ספר העיקרים ד, לה). לאור האמור, מובן מדוע לומד אדם במעי אמו את כל התורה, אף שסופו לשכוח את תורתו: "נר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו… ומלמדין אותו כל התורה כולה… וכיון שבא לאויר העולם – בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה" (תלמוד בבלי נדה ל ע"ב). אילו רק היה המלאך משכחו, החרשתי, כיון שזה כל עניינו של האדם בזה העולם בניסיון ובחירה, מבלי שיהיה כח שיהיה אונס אותו בבחירתו. אולם מה טעם שכלל מלמדו אם עתיד לשכחו?

על כך השיבו חכמים, שאלמלא המלאך מסייעו, לא יכול היה לעמוד בפני אורה של תורה מלכתחילה. אך על ידי שהמלאך מלמדו, נשאר קורטוב של רושם על האדם, ואם יזכה האדם ויעמול בלימודו, אזי ישוב לתלמודו בנקל. אפשר שמטעם זה נהגו לומר 'הדרן' בסיום מסכת, שכוונתו שיחזור אליו לימודו שלמד במעי אמו (שו"ת משנה הלכות יא, תנ).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פועל על WordPress | ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: