תארים מפוקפקים

מה בין חכם לנבון, וכמה תארים יש לטיפשות?

היהדות האדירה מאוד את מעלת לימוד התורה ואת העמל בקניית החכמה והתבונה, עד שאמרו חכמים: "דעת חסרת מה קנית, דעת קנית מה חסרת" (קה"ר ז). גם אם יהיו מצויים תחת ידו של  האדם כל מנעמי העולם שתחת השמש, העדר של בקשת החכמה מחשיב את העושר והנכסים שאסף האדם כאין וכאפס. לא נחה דעתו של הרמב"ם בדבר עד שהוסיף לומר: "וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד, כמיתה חשובין" (הלכות רוצח ושמירת הנפש ז, א).

מה בין חכם לנבון? בתלמוד הובא שנבון הוא המבין דבר מתוך דבר (בבלי חגיגה יד ע"א), ולאור זאת יודע לצפות את העתיד ולראות את הנולד, ואילו החכם הוא אדם שקיבץ חכמה מפי סופרים וחכמים ומפי ספרים (רשב"ם בראשית מא, לט). מי גדול יותר, החכם או הנבון? הואיל והתבונה בנויה על יסוד החכמה, והאדם מבין מלבו דבר מתוך דבר, הבינה מהווה השלמה לחכמה. הווי אומר שהחכם גדול מהנבון (זוהר חדש בראשית דף ז ע"ב).

ואולם, לעומת התארים המצומצמים המבטאים חכמה יש תארים רבים המורים על טיפשות, אולי בגלל שלסכלות יש גילויים וביטויים רבים. מה מקור המילה טיפש? הובא בספר תהלים: "טָפַ֣שׁ כַּחֵ֣לֶב לִבָּ֑ם" (קיט, ע). כלומר: "הַשְׁמֵן לבם שלא יוכלו להבין תורתך" (רד"ק). הלב מבטא את מקום משכן החכמה, ולכן אם הלב אטום וסתום בשכבת שומן, לא תוכל לשכון בו החכמה. תיאור זה הולם גם את הכסיל. הטיפשות קרויה בכתוב גם בשם כסל: "זֶ֣ה דַ֭רְכָּם כֵּ֣סֶל לָ֑מוֹ" (תהלים מט, יד). כלומר יש לאותם אנשים שומן על איבריהם הפנימיים, כביטוי לאטימות הלב והשכל. שומן זה מונע מהם לשוב מרעתם (רש"י). הכסיל ובשיכול האותיות הסכל הם בעלי הוראה זהה של שוטה, זאת לעומת השִׂכלות בשִׂין המורה על חכמה (פסיקתא זוטרתא, בראשית לא, כח).

במועדון היוקרתי של התארים המפוקפקים נמצא גם את האויל. עליו אמר שלמה בחכמתו: "רָאמ֣וֹת לֶֽאֱוִ֣יל חָכְמ֑וֹת בַּ֝שַּׁ֗עַר לֹ֣א יִפְתַּח־פִּֽיהוּ" (משלי כד, ז). האויל מתייאש מלקנות חכמה, וכל חכמה דומה בעיניו כאבן יקרה וכמרגלית נדירה. אבל החכם לומד היום מעט ולמחר מעט (רש"י). האויל נגזר מהמילה אולי, להורות על כך שהאויל מטיל ספק בכל דבר (מלבי"ם משלי א, ז).

לצידו של האויל שוכן הבער. כלומר שוטה כבהמה. עליו נאמר: "אִֽישׁ־בַּ֭עַר לֹ֣א יֵדָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל לֹא־יָבִ֥ין אֶת־זֹֽאת" (תהלים צב, ז). במקרא הבהמה נקראת בער (במדבר כ, ד), ועל בסיס זה נאמרה התקבולת הנרדפת: "וַאֲנִי־בַ֭עַר וְלֹ֣א אֵדָ֑ע בְּ֝הֵמ֗וֹת הָיִ֥יתִי עִמָּֽךְ" (תהלים עג, כב).

האם יש הגיון בשיגעון? האם לשטות יש תועלת לבניין העולם? שאלה זו שאל דוד המלך, ולבסוף, מתוך שעשה עצמו משוגע בעיני הפלישתים, ניצל ממות. (מדרש שוח"ט לד, א). לעומת דוד שנקט בשטות רק כדי להינצל, היו מחכמי התלמוד שפתחו את השיעור בבדיחה הפותחת את הלב. השגרה עלולה להביא לקיפאון ולקיבעון מחשבתי ורגשי. בשל עומס ומתח, עלול האדם להמשך לעצבות ומרה שחורה. בדיחה במינון נכון פותחת מעין שער נסתר, לא שגרתי ולא צפוי, לעולם של שמחה ורוחב לב ודעת (ר' בבלי שבת ל ע"ב). יתירה מכך אמר ר' נחמן מברסלב: "והעיקר, להיות בשמחה תמיד, וישמח עצמו בכל מה שיוכל, ואפילו על ידי מילי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה, ולעשות עניני שטות וצחוק, או קפיצות וריקודים, כדי לבוא לשמחה, שהוא דבר גדול מאד" (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה מח). לעיתים זקוק האדם למעשים שבכוחם לעורר את השמחה בקרבו, "כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך מצוה טז).

לאור האמור, אור חדש יאיר את הכתוב: "וְרָאִ֧יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַֽחָכְמָ֖ה מִן־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתְר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ" (קהלת ב, יג). התנוצצות האור וזריחתו עשויות להתגלות מתוך החושך. אין כוונת הכתוב לומר רק שהחכמה גדולה מן הסכלות, אלא שבכח החכמה לפרוץ את המיצרים המעיקים על כנפיה ומכבידים על תעופתה, דווקא מכח קורטוב תבלין שנקרא שטות, הומור, שמחה וצחוק (זוהר תזריע מז ע"ב). בסופו של דבר, הצחוק הוא דבר רציני מאוד…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פועל על WordPress | ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: