המציא לנו מחילה בשעת הנעילה

"זה לא כל כך נעים לראות גן סגור", כך כתב יהונתן גפן  בשירו. אבל יותר לא נעים למצוא שערי שמיים נעולים…

לאחר מסע ארוך של ארבעים יום שבו אומרים סליחות, תוקעים בשופר, ומעל הכל גם נדרשים לפתוח את הלב, עומד האדם והציבור שסביבו ומבקשים סליחה איש מזולתו, וכולם יחד מבקשים רחמים מבורא העולם. גם ליום הכיפורים אין את היכולת לכפר על דברים שבין אדם לחברו. כך הובא במשנה: "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו" (יומא, ח). ולעיתים, הסביבה הנפגעת יותר היא דווקא המשפחה הקרובה,  בן/בת הזוג והילדים.

זה הזמן לסלוח. לסלוח לקרובים ולרחוקים. לסלוח לאשתך ולסלוח לבעלך. לסלוח לילדים, לשכנים, להורים. זה הזמן גם לסלוח לעצמנו ולפתוח דף חדש בשמירת בריאות הגוף, הרוח והנפש. ההרגלים הופכים כאילו לטבע, ובעקבותיהם עלול האדם להרגיש את תחושתו של קין: "גָּד֥וֹל עֲוֹנִ֖י מִנְּשֹֽׂא" (בראשית ד, יג). כאילו ממש אפסו הסיכויים להתרומם ולהשתחרר מכבלי ההרגלים המעיקים.

ומה עושים כאשר קשה לשנות הרגלים, כאשר גם שערי שמים נעולים? מחפשים פתח חלופי, ואפילו סדק צר. שינוי קל שבקלים מהרגלים מגונים שבהם הורגל האדם, יש בכוחו לחולל פלאים. בתלמוד (בבלי סנהדרין קג ע"א) מסופר על מנשה מלך יהודה שהרבה לחטוא וביקש לעשות תשובה. אבל מידת הדין חסמה כל אפשרות של תשובה. "מה עשה לו הקדוש ברוך הוא חתר לו חתירה (=מחילה) מתחת כסא הכבוד שלו". המחילה והסליחה שמוחל אדם לרעהו, בכוחן לחצוב מחילה תת קרקעית, מבלי שתהיה למידת הדין האפשרות לעכב ביד הבאים להיטהר. אמנם, המְחִילָה אינה מְחִלָּה. מְחִילָה בהוראה של מחילת עוונות היא משורש מח"ל, ואילו מְחִלָּה בל' דגושה ומ' מוספית היא משורש חל"ל. אולם המְחִלָּה נועדה להעביר באמצעותה את המְחִילָה.

לפעמים קשה לסלוח. ברוב הימים נוצר משקע של רגש שלילי. כאן נדרש האדם למצוא בליבו מחילה, לבקש מבורא העולם לתת לנו את העין הטובה, ואת הפתח הצר דרכו ניתן לראות את הטוב של זולתו ואת הטוב של האדם כלפי עצמו. אזי הדמיון המתעתע והמצמצם מתפוגג, והיה כלא היה. "המציא לנו מחילה בשעת הנעילה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פועל על WordPress | ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: