על המילים "שנה" "תמרורים" ו"נורא". אילן חיים פור בטורו "פניני עברית".
"בראש השנה, בראש השנה
ליבנו ענה בתפילה נושנה
שיפה ושונה תהא השנה
אשר מתחילה לה היום" (נעמי שמר)
השגרה היא דבר מבורך. סדר החיים מתנהל על פי תכנית קבועה ולא צפויות הפתעות מיוחדות. אולם, החיסרון שבשגרה הוא הקיבעון, ואם תרצו גם הקיפאון. אדם שסבור שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, מבלי לרצות ולשאוף לפסגות חדשות, לעמוד באתגרים חדשים, אט אט מתאבן ומזדקן…
תלמיד שמרגיש שעמום הוא תלמיד שבשבילו האתמול זהה למחר. עבורו אין עניין ואין חידוש. לימוד מעניין יכול להיווצר רק אם יש בו חידוש והתחדשות. כך אמרו חכמי התלמוד: "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד" (בבלי חגיגה ט). כיצד ניתן לחזור על תלמודו מאה פעמים ולא להשתעמם? התשובה פשוטה, אם בכל לימוד יש היבטים חדשים, פנים חדשות, דגשים חדשים, עומק וגובה אחר, הלימוד הופך למעיין נובע שיש בו זרימה של חיים. לכן הובא בתלמוד: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה" (בבלי ברכות סד). וכי נגזר על תלמידי חכמים להיות בעלי עיניים טרוטות ולחיות חיי אומללות? אלא המרץ והרעננות בלימוד נובע מלימוד מתחדש שמגלה כל הזמן קומות חדשות ושבילים נסתרים. תלמיד חכם נשאר תמיד בגדר תלמיד שצמא ללמוד, סקרן ומתעניין.
כך גם המילה שנה. 'שנה' משמעו חזר על הדבר, כגון: "וְעַ֨ל הִשָּׁנ֧וֹת הַחֲל֛וֹם אֶל־פַּרְעֹ֖ה פַּעֲמָ֑יִם" (בראשית מא, לב). מאידך גיסא יש למילה 'שנה' הוראה של המרה והחלפה, כגון: "וְשִׁנָּ֕ה אֵ֖ת בִּגְדֵ֣י כִלְא֑וֹ" (ירמיהו נב, לג).
היציאה מהשגרה בולטת מאוד בחודש תשרי, ומתבטאת באופנים שונים. מקבץ מרוכז של חגים ומועדים, סעודות חגיגיות, משפחתיות. יש שינוי בסדר החיים, למשל יש הנוהגים שלא לישון ביום ראש השנה. ביום כיפור נמנעים מאכילה שתייה, רחיצה ונעילת נעלי עור. בסוכות משנים אף את מיקום הבית ועוברים דירה לסוכה, לדירת עראי. באופן בולט הדבר מורגש בסדר התפילה. מלבד השינויים בסדר התפילה שבולטים בחגים לעומת ימי החול, הרי שגם ימי החול בחודש תשרי אינם ממש שגרתיים. יש להוסיף ולשנות מנוסח התפילה הרגיל, ואם לא די בכך הרי שיש הוספות שאם שכח לאומרם צריך לחזור לראש התפילה. כך שהעמידה לתפילה דומה לחייל קרבי שניצב על משמרתו במוצב חודר במלוא הערנות, ולעפיצו"ת, כלומר לעייפות הצבאית הכל כך מוכרת, יש מחיר…
אם נוסח התפילה בכל השנה דומה לתנועה זורמת בכביש ראשי, הרי שבימים נוראים הדרך רצופה תמרורים. יש להאט. לעיתים צריך לעצור ולחשוב לרגע. להתבונן. עיני הלב צריכות להביט ימינה ושמאלה, אך בעיקר למעלה, לשמיים…
מקור המילה תמרורים הוא במקרא: "ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים" (ירמיהו לא, יד), מלשון מרירות. אך מצאנו גם: "הַצִּ֧יבִי לָ֣ךְ צִיֻּנִ֗ים שִׂ֤מִי לָךְ֙ תַּמְרוּרִ֔ים" (ירמיהו לא, כ). ירמיהו הנביא אומר ליוצאים מארץ ישראל לגלות בבל, עליכם לנטוע עצי תמר קטנים בפרשת דרכים, והם ישמשו בבוא היום, לאחר שנים של גלות ארוכה ציון דרך לחזרתכם הביתה (רש"י). וכיון שיהיו ציוני דרך רבים ליציאה לגלות, יגרום הדבר למרירות וצער (אלשיך).
אכן הימים האלה ראויים להיקרא ימים נוראים. נוראים במובן של גדולים ועצמתיים, ככתוב: "הָאֵ֨ל הַגָּדֹ֤ל הַגִּבֹּר֙ וְהַנּוֹרָ֔א … עֹשֶׂ֛ה מִשְׁפַּ֥ט יָת֖וֹם וְאַלְמָנָ֑ה" (דברים י, יז- יח). כיון שהוא אל נורא עלילה הוא גם דואג לשקופים, ליתום לאלמנה ולגלמוד, ולכל הזקוק לעזרה ואין לו מושיע. ימים אלו מוציאים אותנו אמנם מהשגרה, אך מעלים אותנו להתחדשות ורעננות, להתבוננות, למודעות, לבריאות הגוף והרוח. תחל שנה וברכותיה. אמן.
כתיבת תגובה