פרק 11: לא תאמינו מה השורש של נדד, שתה וקם / עם ד"ר חנוך גמליאל

סקירה היסטורית מרתקת של הגישות שונות בימי הביניים בנושא השורשים בעברית – האם יש מילים בעלות שורש אחד, מה ההיגיון של השיטה הזו (ויש היגיון), מי אחראי לכך שעד היום אנו לומדים שיש שלוש אותיות שורש, ולמה בחרו בצורה המסובכת פ-ע-ל לתיאור התבניות בעברית.

תמיד לימדו אותנו שיש לכל הפחות שלוש אותיות (עיצורים) שורש, ולכן השורש של נדד הוא נ-ד-ד, ושל שתה השורש ש-ת-ה והשורש של קם הוא ק-ו-ם. האומנם? כאן בפרק תגלו שבעבר חשבו אחרת: חשבו שכל אות שאינה נמצאת בכל הנטיות של המילה אינה חלק מהשורש. לכן השורש של נדד הוא ד (ידוד – אין נו"ן. נע ונד – יש רק דל"ת אחת), השורש של שתה הוא ש-ת (שתו – אין ה"א), ושל קם השורש ק-ם.

מחברת מנחם בן סרוק הוא המילון הראשון בעברית, והוא נכתב במי הביניים בשיטה הזו. המילון שלו פורסם בכל תפוצות ישראל, ואחרי דור אחד בלבד השיטה שלו נעלמה כמעט כליל בזכות המהפכה של רבי יהודה חיוג'. חיוג' הגיע למסקנה שהשורשים בעברית תלת-עיצוריים, כלומר בעלי שלוש אותיות לכל הפחות (הרי יש גם בעלי ארבעה וחמישה: פרסם, סחרחר), והשיטה שלו נלמדת עד היום בבתי הספר.

בפרק הזה שוחחתי עם ד"ר חנוך גמליאל על הדעות השונות בימי הביניים בכל הקשור לשיטת השורשים בעברית, על דעות מודרניות שטוענות כי במקור כל המילים היו בעלות שורש דו-עיצורי בלבד, ומדוע עד היום  משתמשים בתבנית המסובכת פ-ע-ל (זוכרים את פיעל, פועל והתפעל? זוכרים את פ"ה הפועל, עי"ן הפועל, למ"ד הפועל?) שבה אי אפשר להטיל דגש בעי"ן הפועל, ומדוע משתמשים בתבנית ק-ט-ל לציון שמות עצם – שורש לא נעים במיוחד.


הרב ד"ר חנוך גמליאל הוא ראש החוג ללשון העברית במכללה האקדמית הרצוג, חבר באקדמיה ללשון העברית וחבר בוועדת הדקדוק באקדמיה.

עבודת הדוקטור שלו עוסקת בנושא "תפיסות תחביריות בפירוש רש"י לתורה", וגם כתב מאמרים בנושא. כתב את הספר "רש"י כפרשן וכבלשן: תפיסות תחביריות בפירוש רש"י לתורה" בהוצאת מוסד ביאליק, ואת "פרקים בתולדות הלשון העברית – יחידה ארבע: לשון הפיוט הארץ ישראלי" מטעם האוניברסיטה הפתוחה.

בוגר ישיבת הר-עציון בגוש עציון, לימד בישיבת הקיבוץ הדתי, והיום עוסק בעיקר בעברית של ימי הביניים שהושפעה מן הערבית, ובחוכמת הלשון בימי הביניים בפרט במרחב האשכנזי.


ביבליוגרפיה למטיבי לכת

כללי על התקופה והמדקדקים

רס"ג

  • ספר האגרון, עורך: נחמיה אלוני, האקדמיה ללשון העברית, תשכ"ט-1969

מנחם בן סרוק

דונש בן לברט

רבי יהודה חיוג'

רבי יונה אבן ג'נאח

רד"ק (בימים אלה עובדים על מהדורה מדעית מבוארת)


הצטרפו לפייסבוק של ההסכת "קולולושה", שם תוכלו להעיר על התוכנית, לשאול, להגיב, להציע מרואיינים ולדבר על כל מה שמעניין אתכם בעברית.

להאזנה ב-itune לחצו כאן. להאזנה ב-Podcast Addict לחצו כאן.

ולחובבי soundcloud:

הינה ההסכת גם ביו-טיוב:

.
.
.

רוצים לקבל עדכון על ההסכת הבא? רוצים לדעת מתי עולה הרשומה הבאה?
לחצו כאן והצטרפו לרשימת התפוצה של "לשוניאדה"

.

תודה ל-Jacob Sa'ar על אוסף המילים שאמרתי בפתיח (ילד, ילדה, יולדת, מולדת וכו')

8 תגובות בנושא “פרק 11: לא תאמינו מה השורש של נדד, שתה וקם / עם ד"ר חנוך גמליאל

הוסיפו את שלכם

    1. בשמחה. הפרק הבא גם יהיה עם ד"ר גמליאל, והפעם הנושא הוא רש"י הבלשן.

  1. תודה על ההסכת!

    מקיף, מעניין ומחכים! נהניתי מאוד!

    2 שאלות:

    א. זו לא הפעם הראשונה שאני שומע שהרש"ר הירש אוחז בשיטות שני עיצורים עיקריים בשורש. כלומד ומעיין בפירוש הרש"ר לתורה, לא פגשתי מעולם ביטוי לשיטה בפירושו. אני מסכים ששיטתו הלשונית של רש"ר מעניינת, מרתקת ובדרך כלל משעשעת (לא לחינם התבטא המו"ל בהקדמתו בעדינות: "הערותיו האטימולוגיות… בחלקן יעוררו אולי תמיהה בעיני הקורא בן דורנו…", ובחר להשאיר אותם בגופן אחר).

    הוא מתבסס בעיקר על חילופי עיצורים ממוצאי לשון שווים (שיטה מקובלת בבלשנות – אך לא בהגזמה כפי שהוא עשה), כשהוא מוסיף המון דרשנות עם פלפולים מופלגים. לדוגמה: ברא, ברח, ברה, פרה, ופרח – כולם קרובים לשיטתו (חילופי שפתיות בפה"פ, וחילופי גרוניות בלה"פ), ועניינם (תחזיקו חזק…) – הוצאה מהכוח אל הפועל…

    נראה שהוא בהחלט מכיר בשיטת השורש המשולש, ומבדיל בין גזרות שונות (אין לי דוגמה תחת ידי כעת, אך זכורני כמה מקרים).

    אשמח לשמוע מהיכן הגיעה ייחוס שיטת שתי העיצורים העיקריים לרש"ר (וכן מי בכלל אומר זאת).

    ב. היה כדאי להוסיף את הקשר ללשון הפיוט האשכנזית, לה קשר מובהק לשיטת מנחם, ומכאן ריבוי הטיות לא תקינות, מתוך חוסר הכרה בגזרות (בן = הבין, חפ"נ על דרך ע"ו, וכדומה).

    1. תשובת ד"ר חנוך גמליאל:

      תודה על דבריך.

      א. הדוגמות שהבאת מהרש"ר הירש הן עצמן מראות את הטענה שהוזכרה בשיחה. הקישור בין משמעויות השורשים נעשה מתוך הנחה שיש רק 2 עיצורים ראשונים שהם הקובעים, והעיצור השלישי מוסיף גוון משמעות. אם מקבלים את הטענה הזאת, ומצרפים לה את האפשרות של חילופי עיצורים, אפשרות שנדונה בכובד ראש אצל מדקדקי ספרד, אזי מקבלים אפשרויות נרחבות לפירוש.
      מי כתב על זה איני יודע, שמעתי רבים שאומרים את זה ונראה לי שהדברים נכונים.
      כמובן, מי שאוחז בשיטה זו רואה בכך דרך הסבר לגיטימית ולא "דרשנות עם פלפולים מופלגים". אומנם המתרגמים, נכדיו של הרש"ר הירש, הרגישו שהאופנה הבלשנית השתנתה, ולכן העירו מה שהעירו. אבל צריך לראות כל שיטה בהקשר שבו היא נאמרה ופעלה.

      ב. לגבי הקישור לפייטנות האשכנזית, זו שאלה קשה. הפייטנות האשכנזית ממשיכה את הפייטנות הארץ ישראלית, היא לא חידשה דבר בתחום התצורה לעומת הקליר וממשיכיו. יש כנראה זיקה מסוימת בין השיטה של הקליר ובין הגישה של רס"ג לגבי יסוד המילה, כלומר התעלמות משורשים תלת-עיצוריים כשיטה, אך הזיקה אינה פשוטה.
      אין זה נכון שהפייטנים לא זיהו את השורש, ושהם יצרו הטיות "לא תקינות". השאלה היא מה נקרא "תקין", וכיצד יש להעריך שינויים בלשון, בפרט כשמדובר בלשון של שירה. הנכון הוא שהם יצרו צורות שנראות כמו גזרת ע"ו משורשים שאינם כאלה: גש [שורשו אמור להיות נג"ש], גע [נג"ע] פץ [פצ"ה] עץ [יע"ץ] ועוד. צורות אלה הן בדרך כלל בעבר ולא בעתיד.
      הקושי הגדול הוא לבאר מה קרה אצלם. אפשרות אחת היא לטעון שמדובר במעבר בין הגזרות העלולות, תופעה שקיימת בלשון המקרא [בדקדוקו של גזניוס סעיף 77 עוסק בכך, אצל ברגשטרסר הפרק האחרון דן בכך]. תופעה זו היא אחד הטיעונים העיקריים בעד התפיסה של שורשים דו-עיצוריים. אלא שהקושי בכך הוא מדוע אין צורות עתיד כאלה.
      היו שסברו שהצורות נוצרו על בסיס צורות העתיד המקוצר בלשון המקרא, אך הקושי בהסבר הזה הוא שצורות העתיד המקוצר בלשון המקרא כבר חדלו לשמש כאלף שנה לפני הפייטנים.
      י' יהלום סבר שהמעבר מבניין הפעיל לבניין קל האיץ את יצירת הצורות, אך גם הוא לא הסתפק בכך ושילב את זה בהבחנה בין משמעויות פעלים – בין פעלים שמציינים פועלה מחוץ לעושה הפעולה ובין פעלים המציינים פעולה המתמקדת בפועל עצמו. ההבחנה הזאת קיימת אצל רס"ג, ולדעתו של יהלום ייתכן שהייתה מקובלת גם בידי הפייטנים.
      יש לזכור שלשון הפייטנים יש בה יסודות של התפתחות לשונית טבעית, ולצידה יש תופעות שנראות מלאכותיות, כחלק מאומנות השירה [ראה למשל מאמרו הקצר והיפה של י' ייבין, "אופייה של לשון הפיוט", בתוך: מחקרים בלשון העברית ובלשונות היהודים מוגשים לשלמה מורג, ירושלים תשנ"ו], וקשה לדעת היכן לסווג את התופעה שבה אנו עוסקים כאן.

      בכל מקרה, נראה לי שמנחם בן סרוק אינו קשור לפייטנות האשכנזית ולא לפיוטים הארץ ישראליים. הוא חי בספרד באווירה שונה ובמסגרת תרבותית ולשונית אחרת. לכן נראה לי שאין טעם לקשר בינו לבין הפייטנים.
      נכון הוא שמבחינת התוצאה אנו מקבלים דבר דומה: האפשרות ליצור צורות פועל שלא על פי כללי הנטייה של הפעלים במקרא. אך אצל מנחם זה מעוגן בשיטה בלשנית ברורה, ואילו אצל הפייטנים אין זה ברור מה עומד ביסוד הצורות הללו.

      בברכה
      חנוך גמליאל

  2. מאד נהניתי להאזין להסכת האחרון (יש אומרים שימעון…) על השרשים. כיהודה ועוד לקרא, רציתי להוסיף מחבר אחד שהעלה את השרשים הדו-עיצוריים למדרגת אומנות. קראו לו הרב שלמה פפנהיים (גרמני כמובן), הוא חיבר כמה ספרים העוסקים בשרשי לשון הקודש (אחד נקרא חשק שלמה ואחר חכמת שלמה). ומצוטט רבות בספר "הכתב והקבלה" על התורה, וגם אצל המלבי"ם. הופתעתי שהמרואיין הנכבד שלך לא הזכירו, הוא היה מזוהה עם הרעיון של שרש דו עיצורי הרבה יותר מרש"ר הירש.

    1. תגובת ד"ר גמליאל:
      דבריך נכונים. הסיבה שהזכרתי את הרש"ר הירש היא מפני שחשבתי שפירושיו לתורה ידועים בציבור, וחלק מן השומעים עשויים להיתקל בביאורי מילים שנראים תמוהים. על כן ציינתי אותו

  3. תודה על המענה המפורט!

    ברצוני להוסיף עוד טענה מעניינת ששמעתי לאחרונה, ואשמח לקבל את התייחסותך:

    לשיטת השורשים הד-עיצורית ניתן להוסיף כראייה את העובדה ששמות עצם "בסיסיים" יותר נותרו דו-עיצוריים.

    כך בתחום אברי הגוף: יד, אף, פה, שן, חך, גב, דם, ועוד כמה שבהם עיצור "חלש": ראש, עין, שוק, לוע, שפה.

    בתחום הבהמות: פר, עז, דג – או נון (ושור, איל, יונה ותור).

    בתחום המשפחה: אב, אם, סב, אח, בן, בת, דוד, גיס.

    זו כבר טענה חזקה יותר בעיני מהדוגמה של פרא, פרד, פרה, פרץ וכו'. מובן שהיא צריכה מחקר והבהרה, אשמח לשמוע ממכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פועל על WordPress | ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: