אם המרואיין אמר "עשר שקל" במקום "עשרה שקלים" – לשנות או להשאיר? אם הדובר ציטט פסוק אבל שגה בציטוט – לתקן או להשאיר? ואם הדובר אומר הרבה "כאילו" – להשאיר, למחוק ואולי לדלל? לבטים בשאלת הכתוביות בעברית כשהמרואיין מדבר עברית, כולל החלטות וקביעות מתי לשנות ומתי לא ומה נשאר בצריך עיון.

כשהייתי יועץ הלשון של הטלוויזיה החינוכית הייתי אחראי גם על הכתוביות לעברית שהופיע על המרקע: גם על הכתוביות לעברית כשבתוכנית מדברים בשפה שאינה עברית וגם על הכתוביות בעברית כשבתוכנית מדברים עברית.

בכתוביות לעברית בתוכנית שמדברים בה שפה שאינה עברית אין הרבה לבטים מה לערוך ולתקן. הרי הדובר הוגה את המלל בשפה זרה, מישהו תרגם את דבריו, ועורך הלשון משנה ומסדר ומתקן לפי התקן בעברית. המגבלה היחידה של עורך הלשון היא אורך המשפט. הרי יש מקום מוגבל בכל שורת תרגום ואי אפשר להוסיף יותר מדיי טקסט. האתגר הגדול הוא כשעורכים את הכתוביות בתוכנית שבה מדברים עברית. לכאורה מה הבעיה ואולי אפילו פה קל יותר – יש לכתוב בדיוק את מה שהדובר אומר. ואולם מה עושים כאשר הדובר אינו דובר על פי התקן בעברית? הכול יסכימו שאם הדובר אמר "אתמול אקבל כסף" במקום "קיבלתי" יש לשנות זאת כי הוא התבלבל (אא"כ מדובר בטעות מכוונת שמאפיינת את הדמות כמו "בארץ נהדרת"). אבל אם הדובר אמר "עשר שקל" במקום "עשרה שקלים" – לערוך או להשאיר? אם הוא אמר "להשכיר" במשמעות "לשכור" – לגעת או להשאיר? אם הדובר ציטט פסוק אבל שגה בציטוט – האם נתקן או נשאיר כמו שאמר? אם הדובר אומר הרבה "כאילו" (במשמעות מילת חלל) – להשאיר או למחוק ואולי לדלל?

ראו כאן (ב-8:05) את אדיר מילר אומר "איזה חברה" אבל בכתוביות ערכו אותו ומופיע "איזו חברה":

יש נימוקים שונים בעד העריכות והתיקונים ונימוקים שונים נגד העריכות ותיקונים, אבל לפני שאציגם יש להכיר בכך שיש הבדל בין חריגה מהתקן בדיבור לעומת חריגה כזו בכתב.

בדיבור החריגה מקבלת פחות מקום כי אין לה "נוכחות". שומעים אותה, ובדר"כ היא חולפת כי מיד מגיע מלל אחר וגם פחות "חוזרים" אל הנאמר (אא"כ מקליטים את הדיבור).

בכתיבה החריגה "מונצחת" בכתב, יש לה נוכחות רבה יותר, רואים אותה והכוח של הראייה חזק יותר מהשמיעה. בכתב החריגה נשארת יותר זמן (בעיקר בספר. אפשר לדפדף קדימה ואחורה, לקרוא את המשפט שוב ושוב. בכתוביות המצב שונה כי הכתוביות חולפות ואם לא מקליטים את הפרק אין אפשר "לדפדף" בטקסט, אבל עדיין יש נוכחות בכתב לחריגה).

וכעת אציג בקצרה את הטיעונים בעד העריכה ונגדה:

  • תפקיד הכתוביות

נגד העריכה – הכתוביות אין תפקידן ללמד או לחנך את הציבור מה תקין בעברית ומה לא, אלא הן נועדו לשקף את מה שאמר הדובר. תיקון העברית של הדובר אינו בכלל התפקיד של הכתוביות.

בעד העריכה – בשל הכוח של הדבר הכתוב – יש יותר מקום להתערב. מה גם שהציבור עצמו מצפה לראות טקסט סביר ולא טקסט שמשקף טעויות לשוניות חמורות. ברור שיש שאלה מה מוגדר טעות לשונית חמורה ומה לא, אבל יש כאן אמירה עקרונית שיש מקום לערוך, אבל השאלה היא הגבול.

  • בעלי לקויות השמיעה

נגד העריכה – סוף-סוף הכתוביות מיועדות לחירשים ובעלי לקויות שמיעה, ואותם פחות מעניין מה התקן בעברית אלא מה אמר בפועל המרואיין. הם צריכים לקבל את המידע כמו שמקבל האדם הרגיל, זה ששומע. וכשם שאין עורכים את מה ששומע הצופה הרגיל כך אין לשנות את מה שאמור לקבל החירש. מה גם שאם השינוי בין הנאמר לנכתב גדול – הדבר יכול לבלבל את החירש בעת שהוא קורא את השפתיים של הדובר.

בעד העריכה – הרי כל אחד מסכים שבכתוביות לא כותבים כל דבר. למשל, הכול יסכימו שלא צריך להוסיף לכתוביות כל "אמממ" של המרואיין או כל גיבוב מילים שמקורו בטעות ושהמרואיין תיקן מיד. הרי יש דברים שמשמיטים בכתוביות כי הם אינם רלוונטיים להבנת השיחה. ובעניין בלבול החירש – באמת לא משנים דברים גדולים אלא עורכים "דברים קטנים" שאין בכוחם לבלבל (דוגמות – ראו בהמשך).

  • כבוד הדובר

נגד העריכה – אם נערוך ונתקן יכולה להיות פגיעה מסוימת בדובר וש"נוציא אותו לא טוב". הקורא ישים לב יותר לשיבוש.

בעד העריכה – יש דוברים שרוצים ושישמחו שיערכו אותם ושלא ינציחו בכתב את השיבוש שאמרו. למשל פרופ' שאומר משהו שאינו תקין, ובדיבור לעיתים זה קורה כי לא תמיד מספיקים לחשוב כראוי על מה שאומרים ולעיתים רצינו לומר א ויצא ב או התחלנו קו מחשבה אחד ועברנו לאחר או שהמרואיין היה לחוץ.

ראו דוגמה בסרטון לפניכם – ב-10:51 הדובר אומר "יביאו איזה סנקציות" ובכתוביות מופיע "יטילו":

אפשר להרחיב עוד בטענות בעד ונגד אבל אין כאן המקום להאריך.

כדי לקבוע כללים מתי עורכים ומתי לא, ארגנתי בטלוויזיה חינוכית דיון ראשון מסוגו בנושא. בדיון השתתפו עורכי הלשון של הכתוביות לחירשים בערוץ הראשון, עורכי לשון שאחראים לכתוביות מטעם חברת סאט אינטראקטיב (חברה שסיפקה לטלוויזיה החינוכית את שירות התרגום) וכן נציגת הרשות השנייה ונציגת רשות השידור. בדיון נקבעו כללים אשר יושמו בחינוכית (כל עורכי הלשון של הכתוביות בחינוכית קיבלו את ההחלטות וערכו על פיהן), ואיני יודע עד כמה הן יושמו בערוצים אחרים.

מיד אציג את ההחלטות, אבל לפני כן אציין כי בדיון עלו נושאים הקשורים לכללי הכתיב חסר הניקוד שהיו נכונים בזמן הדיון (היום הם מכונים "כללי הכתיב הישנים"), ואולם מאז האקדמיה פרסמה כללי כתיב חדשים (למשל: בעבר – אמהוּת, והיום – אימהוּת; בעבר: אמתי, היום: אמיתי). כמעט כל ההחלטות שנתקבלו בדיון המיוחד אינן מתאימות לכללים החדשים (משום שהכללים החדשים פתרו חלק מאי-הבהירות, כגון במקרים הללו: בעבר – אתו, אתה, פרות, בררה, היום – איתו, איתה, פירות, ברירה), ולכן לקמן לא הבאתי את ההחלטות.

לשם תיעוד אציין כי הוחלט שלמען הבהירות וההבנה יש מקום לחריגות מכללי הכתיב הרשמיים, אבל במקרים שאין צורך כזה יש לשמור על הכללים. עוד הוחלט שלא להוסיף אל"ף במילים לועזיות (כגון קלאסי), אא"כ יש מקום לטעות בהבנה ונוסיף בניגוד לכללי האקדמיה. כמו כן הוחלט שבמשקל קְטֵלָה כמעט תמיד להוסיף יו"ד (ברירה, פירות, בריכה וכדומה) ואילו במשקל קָטְלָה רק במילים שיש אפשרות להבנה שגויה (כגון אפנה = אֶפנה/אוֹפנה. היו חילוקי דעות אשר לכתיב המילה אָבְדן). לא דנו במילים יצא וידע – האם לכתוב ייצא (בעתיד) ויידע (בעתיד) בניגוד לכללים.

כבר יצא או שבקרוב זה יקרה? לא ברור

הדיון היה בכ"ט בטבת תשע"א, 5 בינואר 2011 למניינם, והיה הדיון הראשון ועד כה האחרון בעניין. לעצמי רשמתי לדבר עם כמה חירשים ולשאול אותם מה הם מעדיפים שיופיע בכתוביות ואיך הם רואים את הדברים, ואולם לא הדבר לא קרה.

ואלה ההחלטות שעלו בדיון ושסוכמו במסמך.


ההחלטות

הקדמה:

התקן בעברית מחייב אותנו להתערב לעתים בתמלול (ע"פ האקדמיה המינוח הוא תכתוּב ולא תמלול. תכתוב = עברת טקסט דָּבוּר [כגון מהקלטה] לכתב. ואולם לשם הנוחות במסמך ההחלטות הנוסח הוא תמלול. אילו הייתי כותב אותו היום, לא הייתי מתנסח כך :-)) שפת הדובר. מנגד, חשוב לזכור שהתמלול נועד בעיקר לקהל החירשים, והם על פי רוב קוראים שפתיים, כך שכל שינוי בין שפתי הדובר לכתוביות גורם להם לבלבול, והם אכן מתלוננים כשיש שינויים בין התמלול לדיבור.

זו נקודה חשובה בבואנו לדיון מתי לשנות ומתי לא.

החלטות עקרוניות:

  • בסרטים דוקומנטריים – כאשר אנשים מדברים יש פחות מקום לשנות, כדי לשמור על האותנטיות.
  • קריינות לסרטים דוקומנטריים – יש יותר מקום לשנות.
  • בתכניות המשקפות משלב נמוך, כגון "היפה והחנון" – מינימום התערבות, כולל בשם המספר (ראו להלן).
  • החלטה הנכונה לכל סוגי התכניות – כמעט שאין לגעת בסדר מילים במשפט.

סוגיות שהועלו בדיון

ענייני עריכת לשון ותֶקן

הדובר אמר מה לתמלל נימוקים, הערות והרחבות
אותכם אתכם זה שינוי קטן
אני ילך אני אלך כנ"ל
יש לי את ה… יש לי את ה…
ש… (במשמעות תיאור זמן) כש…

זה שינוי קטן. למשל:

ושאתה חושב על כל הדברים באלה –> וכשאתה

האם – במשפט חיווי

 

אם
המכונת כביסה מכונת הכביסה במשלב נמוך, כגון ב"היפה החנון", להשאיר
מאז ש… מאז ש…
נקט ב… נקט (בלי ב)
ממשיך (במשמעות נמשך) נמשך להשאיר רק אם יש כוונה מיוחדת לשפה משובשת
להשכיר (במשמעות לשכור) לשכור להשאיר רק אם יש כוונה מיוחדת לשפה משובשת
כנס תיכנס
לסוע לנסוע
לא יכל לא יכול / לא היה יכול
יכלתי יכולתי
לרכב לרכוב
הזאתי הזאת אא"כ מדובר במשלב נמוך מאוד
שם המספר תמיד לשנות ע"פ התקן אבל: כשאפשר – כותבים סִפרה.
3 שקל 3 שקל אמנם שם המספר עד 10 ברבים, אבל כאן להשאיר ביחיד
מילות חלל, כמו: כאילו, וזה להשאיר אא"כ המרואיין אומר הרבה כאילו ויש לקצץ חלק
מילות קריאה ואחרים להשאיר דוגמות:
יו
מה זה… מה אני חי מיום ליום?
אני מה זה ניסיתי
סמני פתיחת דיבור להשאיר כמו: הבנתי, עכשיו, מה קורה כאשר…
סמני שיח להשאיר כמו: אמרתי לי טוב את יוצאת דופן

שם השם

הדובר אמר מה לתמלל הערות
השם השם רק כשזה לא בציטוט פסוק, למשל "ברוך השם"; "השם אמר למשה"
השם ה' בתוך ציטוט פסוק
קֵל א-ל
אלקים אלקים רק כשזה לא בציטוט פסוק
אלקים א-להים בתוך ציטוט פסוק
אלהים אלהים

ציטוטים מהתנ"ך

מילוי כתיב לפי הצורך.

דוגמה:

  • "יצר לב האדם רע מנעריו" –> "יצר לב האדם רע מנעוריו"

אם הכתיב במקרא מלא שבמלאלא דנו בסוגיה זו.

דוגמה:

  • "על ידכה" –> ידך

אם המרואיין ציטט פסוק שלא כראוי – לשנות לפי התנ"ך.

דוגמות:

  • שבעה ימים מצות תאכל –> שבעת ימים מצות תאכל (כך במקור בספר שמות)
  • אין אדם אשר יעשה טוב ולא יחטא –> אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (כך במקור בקהלת) [אפשר גם להוסיף מירכאות רק בציטוט המדויק: אין אדם "אשר יעשה טוב ולא יחטא"]

"זה" כאוגד

תמיד להשאיר, כגון אלה:

  • דובים זה דבר יפה
  • דובים זה חיות נחמדות
  • זה בכייה לדורות
  • זה דברים גדולים

"איזה" להתפעלות ו"איזה" כשאלה

"איזה" להתפעלות – להשאיר. מדובר בשימוש קפוא.

דוגמות:

  • איזה שמש חמה
  • איזה דברים נהדרים

"איזה" כמילת שאלהלא נתקבלה החלטה.

דוגמות:

  • איזה דברים עשית?
  • איזה בעיה יש פה?

לעז

לא הגענו לנושא הזה ולכן אין החלטה.
דוגמות:

  • unfortunately –> לצערי
  • tell me about it –-> מה את אומרת

אחרית דבר

סוכם על פתיחת מעין פורום לעורכי לשון בתחום התמלול.

 


החלטות פרטיות שנתקבלו שלא בכינוס הנ"ל אלא בקרב הטלוויזיה החינוכית:

ת' כפולה

לשם הבהירות הוחלט שבמקרים של ת' בדגש חזק (בפעלים שבהם השורש מסתיים בתי"ו) נאיית בתי"ו כפולה: שירתתי ולא שירתּי, מתת במקום מתּ, אייתתי ולא אייתּי.


עוד בעניין:
אסתר בורוכובסקי בר-אבא, העברית המדוברת – פרקים במחקרה, בתחבירה ובדרכי הבעתה, פרק שלישי "בין העברית הכתובה לעברית המדוברת"

.

 

..

רוצים לקבל עדכון כשעולה רשומה חדשה לאתר? רוצים להתעדכן כשהפרק הבא בהסכת יעלה? לחצו כאן והצטרפו לרשימת התפוצה של "לשוניאדה"