לבטים והחלטות בסוגיית הכתוביות בטלוויזיה – בין העברית המדוברת לכתובה

כשהייתי יועץ הלשון של הטלוויזיה החינוכית הייתי אחראי גם על הכתוביות לעברית שהופיע על המרקע: גם על הכתוביות לעברית כשבתוכנית מדברים בשפה שאינה עברית וגם על הכתוביות בעברית כשבתוכנית מדברים עברית.

בכתוביות לעברית בתוכנית שמדברים בה שפה שאינה עברית אין הרבה לבטים מה לערוך ולתקן. הרי הדובר הוגה את המלל בשפה זרה, מישהו תרגם את דבריו, ועורך הלשון משנה ומסדר ומתקן לפי התקן בעברית. המגבלה היחידה של עורך הלשון היא אורך המשפט. הרי יש מקום מוגבל בכל שורת תרגום ואי אפשר להוסיף יותר מדיי טקסט. האתגר הגדול הוא כשעורכים את הכתוביות בתוכנית שבה מדברים עברית. לכאורה מה הבעיה ואולי אפילו פה קל יותר – יש לכתוב בדיוק את מה שהדובר אומר. ואולם מה עושים כאשר הדובר אינו דובר על פי התקן בעברית? הכול יסכימו שאם הדובר אמר "אתמול אקבל כסף" במקום "קיבלתי" יש לשנות זאת כי הוא התבלבל (אא"כ מדובר בטעות מכוונת שמאפיינת את הדמות כמו "בארץ נהדרת"). אבל אם הדובר אמר "עשר שקל" במקום "עשרה שקלים" – לערוך או להשאיר? אם הוא אמר "להשכיר" במשמעות "לשכור" – לגעת או להשאיר? אם הדובר ציטט פסוק אבל שגה בציטוט – האם נתקן או נשאיר כמו שאמר? אם הדובר אומר הרבה "כאילו" (במשמעות מילת חלל) – להשאיר או למחוק ואולי לדלל?

ראו כאן (ב-8:05) את אדיר מילר אומר "איזה חברה" אבל בכתוביות ערכו אותו ומופיע "איזו חברה":

יש נימוקים שונים בעד העריכות והתיקונים ונימוקים שונים נגד העריכות ותיקונים, אבל לפני שאציגם יש להכיר בכך שיש הבדל בין חריגה מהתקן בדיבור לעומת חריגה כזו בכתב.

בדיבור החריגה מקבלת פחות מקום כי אין לה "נוכחות". שומעים אותה, ובדר"כ היא חולפת כי מיד מגיע מלל אחר וגם פחות "חוזרים" אל הנאמר (אא"כ מקליטים את הדיבור).

בכתיבה החריגה "מונצחת" בכתב, יש לה נוכחות רבה יותר, רואים אותה והכוח של הראייה חזק יותר מהשמיעה. בכתב החריגה נשארת יותר זמן (בעיקר בספר. אפשר לדפדף קדימה ואחורה, לקרוא את המשפט שוב ושוב. בכתוביות המצב שונה כי הכתוביות חולפות ואם לא מקליטים את הפרק אין אפשר "לדפדף" בטקסט, אבל עדיין יש נוכחות בכתב לחריגה).

וכעת אציג בקצרה את הטיעונים בעד העריכה ונגדה:

• תפקיד הכתוביות

נגד העריכה – הכתוביות אין תפקידן ללמד או לחנך את הציבור מה תקין בעברית ומה לא, אלא הן נועדו לשקף את מה שאמר הדובר. תיקון העברית של הדובר אינו בכלל התפקיד של הכתוביות.

בעד העריכה – בשל הכוח של הדבר הכתוב – יש יותר מקום להתערב. מה גם שהציבור עצמו מצפה לראות טקסט סביר ולא טקסט שמשקף טעויות לשוניות חמורות. ברור שיש שאלה מה מוגדר טעות לשונית חמורה ומה לא, אבל יש כאן אמירה עקרונית שיש מקום לערוך, אבל השאלה היא הגבול.

• בעלי לקויות השמיעה

נגד העריכה – סוף-סוף הכתוביות מיועדות לחירשים ובעלי לקויות שמיעה, ואותם פחות מעניין מה התקן בעברית אלא מה אמר בפועל המרואיין. הם צריכים לקבל את המידע כמו שמקבל האדם הרגיל, זה ששומע. וכשם שאין עורכים את מה ששומע הצופה הרגיל כך אין לשנות את מה שאמור לקבל החירש. מה גם שאם השינוי בין הנאמר לנכתב גדול – הדבר יכול לבלבל את החירש בעת שהוא קורא את השפתיים של הדובר.

בעד העריכה – הרי כל אחד מסכים שבכתוביות לא כותבים כל דבר. למשל, הכול יסכימו שלא צריך להוסיף לכתוביות כל "אמממ" של המרואיין או כל גיבוב מילים שמקורו בטעות ושהמרואיין תיקן מיד. הרי יש דברים שמשמיטים בכתוביות כי הם אינם רלוונטיים להבנת השיחה. ובעניין בלבול החירש – באמת לא משנים דברים גדולים אלא עורכים "דברים קטנים" שאין בכוחם לבלבל (דוגמות – ראו בהמשך).

• כבוד הדובר

נגד העריכה – אם נערוך ונתקן יכולה להיות פגיעה מסוימת בדובר וש"נוציא אותו לא טוב". הקורא ישים לב יותר לשיבוש.

בעד העריכה – יש דוברים שרוצים ושישמחו שיערכו אותם ושלא ינציחו בכתב את השיבוש שאמרו. למשל פרופ' שאומר משהו שאינו תקין, ובדיבור לעיתים זה קורה כי לא תמיד מספיקים לחשוב כראוי על מה שאומרים ולעיתים רצינו לומר א ויצא ב או התחלנו קו מחשבה אחד ועברנו לאחר או שהמרואיין היה לחוץ.

ראו דוגמה בסרטון לפניכם – ב-10:51 הדובר אומר "יביאו איזה סנקציות" ובכתוביות מופיע "יטילו":

אפשר להרחיב עוד בטענות בעד ונגד אבל אין כאן המקום להאריך.

כדי לקבוע כללים מתי עורכים ומתי לא, ארגנתי בטלוויזיה חינוכית דיון ראשון מסוגו בנושא. בדיון השתתפו עורכי הלשון של הכתוביות לחירשים בערוץ הראשון, עורכי לשון שאחראים לכתוביות מטעם חברת סאט אינטראקטיב (חברה שסיפקה לטלוויזיה החינוכית את שירות התרגום) וכן נציגת הרשות השנייה ונציגת רשות השידור. בדיון נקבעו כללים אשר יושמו בחינוכית (כל עורכי הלשון של הכתוביות בחינוכית קיבלו את ההחלטות וערכו על פיהן), ואיני יודע עד כמה הן יושמו בערוצים אחרים.

מיד אציג את ההחלטות, אבל לפני כן אציין כי בדיון עלו נושאים הקשורים לכללי הכתיב חסר הניקוד שהיו נכונים בזמן הדיון (היום הם מכונים "כללי הכתיב הישנים"), ואולם מאז האקדמיה פרסמה כללי כתיב חדשים (למשל: בעבר – אמהוּת, והיום – אימהוּת; בעבר: אמתי, היום: אמיתי). כמעט כל ההחלטות שנתקבלו בדיון המיוחד אינן מתאימות לכללים החדשים (משום שהכללים החדשים פתרו חלק מאי-הבהירות, כגון במקרים הללו: בעבר – אתו, אתה, פרות, בררה, היום – איתו, איתה, פירות, ברירה), ולכן לקמן לא הבאתי את ההחלטות.

לשם תיעוד אציין כי הוחלט שלמען הבהירות וההבנה יש מקום לחריגות מכללי הכתיב הרשמיים, אבל במקרים שאין צורך כזה יש לשמור על הכללים. עוד הוחלט שלא להוסיף אל"ף במילים לועזיות (כגון קלאסי), אא"כ יש מקום לטעות בהבנה ונוסיף בניגוד לכללי האקדמיה. כמו כן הוחלט שבמשקל קְטֵלָה כמעט תמיד להוסיף יו"ד (ברירה, פירות, בריכה וכדומה) ואילו במשקל קָטְלָה רק במילים שיש אפשרות להבנה שגויה (כגון אפנה = אֶפנה/אוֹפנה. היו חילוקי דעות אשר לכתיב המילה אָבְדן). לא דנו במילים יצא וידע – האם לכתוב ייצא (בעתיד) ויידע (בעתיד) בניגוד לכללים.

כבר יצא או שבקרוב זה יקרה? לא ברור

הדיון היה בכ"ט בטבת תשע"א, 5 בינואר 2011 למניינם, והיה הדיון הראשון ועד כה האחרון בעניין. לעצמי רשמתי לדבר עם כמה חירשים ולשאול אותם מה הם מעדיפים שיופיע בכתוביות ואיך הם רואים את הדברים, ואולם לא הדבר לא קרה.

ואלה ההחלטות שעלו בדיון ושסוכמו במסמך.

עוד בעניין:
אסתר בורוכובסקי בר-אבא, העברית המדוברת – פרקים במחקרה, בתחבירה ובדרכי הבעתה, פרק שלישי "בין העברית הכתובה לעברית המדוברת"

.

..

מה דעתך על אלה?

למה לתקן סתם? על תיקוני לשון מיותרים בכתוביות בטלוויזיה טעויות מביכות-מצחיקות בכתוביות הלוויתן ואני נגד ההיפופוטמית שעל הגג הכללים החדשים של הכתיב חסר הניקוד – במה הועילו חכמים בתקנתם?