למה צריך ללמוד לשון? כל התשובות

(מדור חדש למורים באתר: חדר מורים)

כמעט כל אחד שאל זאת בעצמו כשהיה תלמיד, כמעט כל הורה שמע זאת מילדיו ואין מורה ללשון שלא שמע זאת מתלמידיו – אם אנחנו מבינים זה את זה מדוע צריך ללמוד לשון? כאן כתבתי לפחות 6 סיבות מרכזיות שמשיבות לטענה הזו אחת ולתמיד.

הטענה:

השפה היא כלי בלבד – אמצעי תקשורת בין בני אדם. אם מי שאני מדבר איתו או כותב לו מבין אותי – די בזה. לכן לא חשוב אם אמרתי מַכּיר או מֶכּיר, חמישה חודשים או חמש חודש, לא חשוב אם כתבתי "תפסיק לרדת עלי" או "עליי", ואין בעיה בצורה "הזאתי".

מענה לטענה:

כמה עניינים במענה לטענה:

1. תמיד יש גבולות

הטענה לעיל נכונה חלקית. ההבנה והתקשורת בין בני האדם הן העיקר. אבל אם העיקר הזה הוא חזות הכול ואין בלתו – מדוע לכל הדוברים יפריע אם אמרתי "אני. לאכול." במקום "אני רוצה לאכול"? הרי מבינים את כוונתי. המבע הזה "אני. לאכול." אינו נחשב מבע קביל, אלא אם כן טרזן הוא הדובר, ויש לכך סיבה – הגבולות המוסכמים של השפה.

אם העיקר הוא ההבנה בלבד – אפשר גם לומר "השולחן נשברה כי הילדה נתקע בו", ויש להניח שגם כאן הדבר יפריע לרוב הדוברים והם לא יראו בזה מבע קביל.

בקיצור, דֵי ברור שגם הדוברים הליברלים יסכימו שלא תמיד העיקר ההבנה אלא יש מוסכמות חברתיות כיצד לדבר עברית, ומה נחשב שיבוש ומה לא – גם אם מבינים היטב את הכוונה.

עד כאן מענה לטענה שהשפה היא רק כלי תקשורת, אמצעי להבנה בלבד. מכאן אעבור לאמירות כלליות ועקרוניות יותר.

2. השפה כתרבות

מעבר לרובד הבסיסי של הלשון – התקשורת בין בני אדם – יש עוד רובד: רובד חברתי-תרבותי.

ברובד הזה יש חשיבות לאוצר המילים של הדובר ולבחירת המילים שלו – באיזו מילה הוא בחר להשתמש מתוך "שק" המילים שלעברית יש להציע ושלכאורה אומרות את אותו הדבר. שימוש במילה מסוימת יכול להעלות תסמיך-אסוציאציה מסוים בראשו של הנמען, ואילו שימוש במילה אחרת יעלה תסמיך אחר או לא יעלה תסמיך כלל.

בשביל הרובד החברתי-תרבותי יש צורך בידע לשוני – יש צורך להכיר טוב יותר את השפה, להבין טוב יותר ועמוק יותר טקסטים מסוגים שונים.

כאן המקום לחדד כי דוברי עברית שלומדים לשון בבית הספר אינם לומדים את הלשון העברית אלא הם לומדים על הלשון. הם לומדים על הלשון העברית כי הרי הם דוברי עברית כשפת אם – הם מכירים ויודעים את הדברים המרכזיים ואין צורך ללמד אותם "אתמול אני כתבתי", "אתמול הוא כתב", "מחר אנחנו נכתוב". כאמור, בבית הספר הם לומדים על הלשון – על המבנה של השפה, על ההיגיון והחוקיות שלה, על תופעות שונות שיש בה, וגם על התֶקן בעברית שלעיתים הדוברים הילידיים חורגים ממנו בעברית המדוברת, כמו: אתם אתמול – אני אספר (ולא: אני יספר), ודוגמה שכמעט הכול הוגים שלא ע"פ התקן: כְּתבת֫ם במלרע (ולא כָּת֫בתם במלעיל).

3. השפה כחיבור למקורות

אם נראה בשפה אמצעי להתקשרות בינינו בלבד, נגיע למצב שלא נְתקשר עוד עם דורות עָברו – נתרחק מאוד עד לא נבין את אוצרות התרבות שלנו: התנ"ך, המשנה, ספרי ההגות מימי הביניים, יצירות ספרות ושירה ועוד אוצרות הכתובים בלשון "גבוהה" או מליצית.

אם לא נכיר עוד צדדים של העברית לא נבין את האוצרות הללו ונפסיד אוצר בלוס (בסמ"ך. ראו בסרטון למטה) של ידע, של חוכמה, של ערכים ושל היסטוריה. לא נהיה מחוברים עוד לעבר שלנו, וכידוע: "עם שאין לו עבר – גם עתיד אין לו" (עיבוד של דברי יגאל אלון).

נכון, כל שפה משתנה ומתפתחת, וגם דובר אנגלית של היום אינו יכול לקרוא את שייקספיר ולהבין אותו בלי תיווך, וזה כנראה גם מה שיקרה לעברית. ואולם בידינו להאט את הקצב, בידינו לדחות את הקץ, ולמה שלא ננצל זאת?

4. השפה כתעודת זהות של הדובר

דובר שיש לו עברית עשירה ואוצר מילים נרחב, אדם שמכיר את לשונו ובקיא בה – הדבר מקרין על סובביו ומרשים אותם, ובמצבים לא מעטים יש לו "יתרון" מסוים. היתרון יכול לבוא לידי ביטוי בראיון עבודה, בדייט עם בחורה ובשיחת חולין עם משקיע אפשרי ב"סטארט-אפ" שלי.

הלשון היא עוד כלי כשם שבגד יפה, תספורת יפה או איפור (לאישה) הם עוד כלים כדי להרשים את הזולת. אדם שהתלבש בבגדים נאים לראיון עבודה יש לו סיכוי רב יותר להתקבל לעבודה מאשר מי שהתלבש בסחבות כי לשיטתו לא חשוב מה לובשים העיקר שהוא לבוש.

הטענה:

טוב הבנתי למה חשוב ללמוד עברית, אבל למה צריך תחביר? הרי כמו שלא הולכים למכולת ומדברים עם המוכר במשוואה בשני נעלמים, באיקסים ובחזקות, כך לא מדברים בנושא, נשוא, פסוקית לוואי מצומצמת. גם למה חשוב לדעת מה השורש של מילה מסוימת ומה הבניין?

5. הדי-אן-איי של השפה

כאן אציין אמירה כללית ועקרונית שממשיכה את דבריי בנקודה 3: עצם העיסוק בשפה יש לו מקום. לא כל דבר נמדד בצד הטכני שלו וב"מה זה נותן לי" אלא יש דברים שחשוב שבן תרבות יכיר – כמו ההיסטוריה של השפה שלו, המבנה שלה, הרבדים שלה ומכמניה. הידע על השפה הוא הַכָּרַת הדי-אן-איי שלה, והוא גם חלק מהכבוד שיש לרחוש לשפה.

לאחר שציינתי זאת אציין כי יש גם צדדים מעשיים רבים ללימודי הלשון, וכאן אני מגיע לנקודה השישית והמעשית, ובה אפרט מהם הכלים שהנושאים שנלמדים בלימודי הלשון מעניקים ללומד וכיצד הוא יכול להשתמש בהם בחייו במגוון תחומים.

6. כלים מעשיים בעולם האמיתי 

תחביר

הכּוונה בלימוד נושא, נשוא, לוואי, מושא, משפט מאוחה ומשפט מחובר, וכן ללימוד שם תואר, תואר הפועל, שם פעולה ועוד.

התחביר הוא כלי עזר לכמה דברים, ואלו הם:

א. לדעת לפסק – כללי הפיסוק נשענים על ידע התחביר.

למשל במשפט מחובר מוסיפים וי"ו בין שני החלקים של המשפט אם בכל חלק יש נושא אחר. כדי לתרגם את הכלל הזה יש לדעת מהו משפט מחובר ומהו נושא ומהו משפט מורכב.

עוד דוגמה: יש כלל ולפיו לאחר מילות ניגוד לא יבוא פסיק (לא: "הוא אמר לי לבוא אבל, אני לא הסכמתי עימו" אלא: "הוא אמר לי לבוא, אבל אני לא הסכמתי עימו"). כדי להחיל אותו עליי לדעת מהן מילות הניגוד.

דוגמה אחרונה: עליי לדעת מהי פנייה כדי להבין את הכלל הזה שמופיע בכללי הפיסוק של האקדמיה ללשון:

פנייה תופרד משאר המשפט בפסיק

והינה קטע מצחיק מסיינפלד שעוסק בסימן קריאה (תרגום תמצאו כאן):

ב. להתנסח טוב יותר – ידיעת התחביר מסייעת לניסוח טוב יותר, ואדגים זאת בשאלת סדר מילים משפט. כדי לדעת אם נכון לומר או לנסח "אתמול המורה ביקש מהתלמיד לבוא" או "אתמול ביקש המורה מהתלמיד שיבוא" יש צורך לדעת מהו משלים הפועל (במקרה הזה – תיאור הזמן) כי המשלים משפיע על סדר המילים כשהוא בא בראש המבע. סדר המילים במשפט קשור גם לתחום הרטוריקה: האם אני רוצה להדגיש את הנושא או את הנשוא או את המושא (למשל: את עושה הפעולה או את הפעולה עצמה או את הזמן שבו נעשתה הפעולה). ראו הרחבה להלן אמצעים רטוריים.

בשולי הדברים: אני מסכים שיש נושאים בתחביר שאישית הייתי מוריד מהחומר הנלמד, אבל העיקרון הוא שהתחביר הוא כלי עזר לפיסוק ולניסוח.

תורת הצורות

הכּוונה בלימוד השורשים, הבניינים, הגזרות וכדומה, ויש כמה טעמים ללימוד הזה:

א. להכיר את ההיסטוריה של השפה שלנו – בתורת הצורות אנו מכירים את הדי-אן-איי של העברית: כיצד היא בנויה, ממה היא מורכבת, איך היא מתחדשת ומהן הדרכים לחדש בה מילים. זו היכרות בסיסית שכל דובר שפה צריך אותה, כמו שציינתי לעיל בנקודה 5.

ב. לדעת את ההגייה התקנית – אם הדובר יודע מה השורש של המילה הוא יכול לדעת לאיזו גזרה היא שייכת ולפי זה לדעת מה התנועה במילה ומהי ההגייה שלה. הידע הזה מסייע לדעת אם ההגייה התקנית היא מַכּיר או מֶכּיר, הִציל או הֵציל, מָביא או מֵביא, וגם להימנע ממוקדשים כמו גרביים נקיות במקום נקיים.

אם הדובר יודע מה הבניין של המילה הוא יכול לדעת אם יש במילה דגש או לא, כגון לקפּוץ או לקפֿוץ.

ג. רכישת ידע בכתיב מלא (חסר ניקוד) – אם הדובר יודע מה המשקל ומה הגזרה של המילה הוא יודע אם בכתיב מלא כותבים היכר או הכר.
הינה הכלל מבית האקדמיה ללשון:

כותבים יו"ד במקרים האלה […]
בשמות במשקל הֶפְעֵל מגזרת פ"נ ועל דרך פ"נ, כגון היכרהישגהיתרהיצעהיסט, ובשמות הגזורים מהם, כגון היכרותהישגיות.

האם אפשר להבין זאת מבלי להכיר מונחים בשפה? (אין כאן המקום לדיון מדוע מלכתחילה הכללים מורכבים ואינם "ידידותיים" יותר לדובר הממוצע.)

ד. רכישת ידע בניקוד – תורת הצורות עוזרת לידע בסיסי בתורת ניקוד, וראו הדוגמות לעיל.

תורת ההגה

הכוונה ללימוד שווא נע, נח, אותיות מש"ה וכל"ב המצטרפות למילים וכדומה. כמה סיבות מדוע הנושא הזה חשוב:

א. לדעת את ההגייה התקנית – אם הדובר יודע מהו השווא במילה הוא יודע אם יש אחריו דגש או לא: למשל אם אומרים דרכּי נועם או דרכֿי נועם.

אם הדובר יודע מה התנועה של האות הוא יודע מה ההגייה של הוי"ו שמצטרפת אליה – האם נכון לומר וְאנשים או וַאנשים.

אם הדובר יודע שמילת ההכפלה פי באה תמיד בזכר – הוא יֵדע לומר פי שניים ולא פי שתיים.

תורת ההגה קשורה לנושאים רבים, ביניהם גם הגיית מלעיל או מלרע של מילים.

ב. רכישת ידע בכתיב מלא (חסר ניקוד) – כדי להבין חלק מכללי הכתיב המלא יש צורך בהכרת מושגים בתורת ההגה, כגון בכלל הזה:

כותבים יו"ד במקרים האלה: […]
אם בא צירי לפני אותיות אהחע"ר לתשלום דגש במקום חיריק

אם הדובר אינו יודע מהו תשלום דגש הוא לא יידע אם כותבים תיאור או תאורריאיון או ראיון.

אם הדובר אינו יודע מתי בא חטף הוא לא יידע כיצד ליישם את הכלל הזה:

יוצאים מכלל זה המקרים האלה שבהם אין מציינים תנועת o בווי"ו:
תנועת o שבניקוד מסומנת בחטף קמץ, אם איננו בראש המילה, כגון צוהריים (צָהֳרַיִם), מוחרת (מָחֳרָת), פועלו (פָּעֳלוֹ),נוהלי־ (נָהֳלֵי־) (ולא צוהוריים, מוחורת, פועולו, נוהולי־)

ג. רכישת ידע בניקוד – תורת ההגה עוזרת לידע בסיסי בניקוד,  כמו שהדגמתי לעיל.

הבנה והבעה; כתיבת סיכום; כלים לוגיים ואמצעים רטוריים

הכוונה להבנת טקסטים וסיכומם, ליכולת של האדם לכתוב ולהביע את עצמו בע"פ או בכתב – בטקסט טיעון, במסגרת מעמת (דיבייט) ועוד. סיבות רבות ללימוד הנושאים הללו:

א. סיוע בהבנת הנקרא – בשביל להבין מאמר שקוראים או כתבה באינטרנט, בשביל להצליח לפענח תרשים שמצורף לידיעה חדשותית ובה נתונים.

ההבנה הזו חשובה לחיים: למשל, כשקוראים ביקורת על מוצר מסוים ורוצים להבין מה היתרונות והחסרונות שלו. ההבנה הזו חשובה בעולם האקדמי: למשל, כשקוראים מאמר ונבחנים עליו.

ב. סיוע בכתיבה – כשאנו נדרשים או רוצים להביע את עצמנו במגוון מצבים: כשאנו כותבים מכתב תלונה למוקד שירות לקוחות של חברה מסוימת; כשאנו מצלמים ולוג ובו אנו משתפים את העולם בדעה שלנו על הפרק החדש בסדרה שאנו אוהבים ולפני הצילום אנו כותבים מראש את מה שנאמר; כשאנחנו כותבים עבודה אקדמית ועוד ועוד.

בעולם האקדמי נדרשים עוד כלים ומיומנויות לכתיבה מסוגים שונים: כתיבה ממזגת, כתיבת סיכום וכדומה.

ג. סיוע בשכנוע – הכלים הלוגיים והאמצעים הרטוריים נמצאים כמעט בכל מקום: כשמדברים בפני קהל, כשרוצים לשכנע בכתב ובע"פ, כשרוצים לעניין את החברים בביקורת בפייסבוק על הסרט המדהים שראינו, כשמשתתפים במעמת, וכמעט בכל רגע בחיים שלנו. בשנים האחרונות לכלים הלוגיים ולאמצעים הרטוריים יש חשיבות רבה בתחום הפיצ'ינג.

סיכום

הלשון אינה רק כלי טכני לתקשורת בין בני אדם כשם שאוכל אינו רק חומר אורגני שאנו אוכלים. אנו רוצים אוכל טעים, ואנו אוהבים לגוון את הטעם של האוכל שאנו אוכלים – פעם מלוח, פעם מתוק, פעם חמצמץ, ולפעמים אנו אוכלים גם כשלא בריא רק משום שמתחשק לנו. אנו מתלבשים לא רק כי הצניעות מחייבת או כדי שלא יהיה לנו קר – אנו קונים מותגים כי הבגד הוא סמל סטטוס, הוא אומר עלינו משהו. אנו קונים בגדים בצבעים שונים לאירועים שונים, אנו קונים בגדים יקרים לאירועים מיוחדים ובגדים קלילים כשאנו בבית עם בני המשפחה או החברים.

כך גם בשימוש בשפה – יש שפה גבוהה שמתאימה לנסיבות רשמיות, יש שפה בינונית ויש סלנג שמתאים בנסיבות לא רשמיות כמו בדיבור בין חברים. אם נדע להעריך ולהוקיר את השפה כשם שאנו מעריכים אוכל טוב ובגד טוב, אם נבין שהשפה היא התרבות שלנו והחיבור שלנו לעבר, להווה ולעתיד, אם נפנים כי אנו לומדים על הלשון ולא את הלשון ושכשמרחיבים אופקים צוברים כוח – נלמד לכבד את לימודי הלשון ונבין מדוע חשוב ללמוד לשון.


הרחבה:

שפה באור חדש, רפאל ניר, "לשון של תרבות ותרבות של לשון" עמוד 401-398

מילה טובה מאוד, שפה ליפקין ושרון שני-ארבן, עמוד 9

 

 

.

רוצים לקבל עדכון כשעולה הרשומה הבאה? רוצים לדעת מתי עולה עוד פרק בהסכת "קולולושה"?
לחצו כאן והצטרפו לרשימת התפוצה של "לשוניאדה"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פועל על WordPress | ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: