ניקוד מסייע שבפועל אינו מסייע כלל

ניקוד מסייע (או: ניקוד חלקי) הוא ניקוד שמוסיפים למילה (בדרך כלל לא מנקדים את כל המילה אלא חלק ממנה) דו-משמעית. כלומר מילה שאפשר לקרוא אותה בכמה דרכים. בדר"כ ההקשר עוזר להכריע כיצד לקרוא את המילה, אבל לא תמיד ההֶקשר עוזר, כמו שאדגים בהמשך. במצבים הללו הניקוד המסייע בא לעזרה – מוסיפים חיריק או צירה או פתח וכדומה כדי לסייע לקורא להבין את משמעות המילה.

כאן קיבצתי דוגמות של ניקוד מסייע שמצאתי בעיקר בעולם הדפוס (בעולם הדיגיטלי פחות מקפידים על העברית ויש פחות עורכי לשון. ראו כאן ב"עורך לשון" – אתרי אינטרנט) ואגע בנושא מכמה זוויות:

• דוגמות לניקוד מסייע
• דוגמות למקרים שחסר ניקוד מסייע
• דוגמות למקרים שיש ניקוד מסייע אבל הניקוד שגוי
• דוגמה להוספת ניקוד מסייע שבפועל אינו מסייע כלל

נשמע מעניין? אתם צודקים.

דוגמות לניקוד מסייע

דוגמות לניקוד חלקי שנוסף כדי להקל על ההבנה (בלי ניקוד היינו קוראים שֶׁמֵבִין):

היא צמאה או בליינית? 🙂

אותו כתיב של מילה אלמד אבל בשתי משמעויות שונות – תודה לניקוד שעוזר (אגב, באלמד השני הניקוד התקין הוא אלמֵד ולא אלמֶד – וראו עוד בהמשך "ניקוד מסייע – בשגיאת ניקוד"):

אותה המילה משחק בשני מובנים – זה לצד זה ממש!

ועוד דוגמה כזו:

חסר ניקוד מסייע

דוגמות למקרים שאין ניקוד מסייע וקשה להבין לְמה הכוונה.

כאן ההקשר עוזר להבין למה הכוונה אבל צריך לקרוא שוב או כמה פעמים כדי להכריע, ואילו ניקוד חלקי היה פותר את הקריאה השנייה (תודו שברגע הראשון קראתם סֵפר ולא סְפר):

בטור הזה מדברים על כנסת ישראל, ובקיצור – הכנסת. לכן כשמופיעה המילה הכנסת במשמעות אתה בעבר כ-נ-ס אותם – כדאי להוסיף ניקוד חלקי:

והינה דוגמה שגם ההקשר אינו עוזר להבין למה הכוונה:

ע"פ הכללים הרשמיים של האקדמיה ללשון העברית לעולם כותבים "יצא", אע"פ שבכתיב הזה לא תמיד ההקשר עוזר כדי להבין אם הכוונה לזמן עבר (יָצא) או לזמן עתיד (יֵצא).

כאן בתמונה אילו היו מוסיפים ניקוד חלקי היינו מבינים:

עד היום איני משוכנע שהבנתי מתי מוּכר ומתי מוֹכר, אם בכלל אחד כזה ואחד כזה:

הינה כותרת שיש בה שני מוקשים, ותיאלצו לקרוא כמה פעמים כדי להבינה:

וזו הכותרת שתקראו הכי הרבה פעמים בחייכם (אלא אם כן אתם חתני חידון התנ"ך). אילו היה פה ניקוד הייתם מבינים קצת יותר (לגלות לכם? הינה רמז):

ניקוד מסייע – בשגיאת ניקוד

כמו שהבנתם, ניקוד מסייע הוא דבר נהדר, ואולם אם כבר מנקדים – רצוי ע"פ הכללים.

כאן יש דוגמות לניקוד מסייע טוב, אבל במילה האחרונה הקשר צריך להיות סגול ולא צירה:

נהדר שהוסיפו ניקוד מסייע כדי שלא נקרא בטעות נתְנו אלא שהניקוד התקין הוא נתַנו:

ניקוד מסייע – שאינו מסייע

דוגמה להוספת ניקוד חלקי אבל בפועל הוא אינו מסייע כלל.

הדגש בתי"ו אינו עוזר להבנה אם שבתּי = אני שבתי (שַׁבְתִּי) או אני שבתתי* (שָׁבַתִּי). מההֶקשר ברור שהכוונה לאני שבתתי ולכן היו צריכים לנקד כך: שבַתי.

* ע"פ התקן אין להגות שבתתי אלא שָׁבַתִּי ולכן גם הכתיב שבתתי אינו נחשב תקין

וכאן דוגמה מורכבת שגם הניקוד המלא, וקל וחומר החלקי, אינו יכול לסייע.

בחנו יכול להיות אנחנו בָּחַנּוּ ויכול להיות הם בָּחֲנוּ. הגיית התנועות נשמעת פה אותו הדבר, והניקוד אינו מסייע למי שאינו בקיא בניקוד, קרי: רוב מוחלט של הקוראים. ההבדל בין בָּחַנּוּ ובין בָּחֲנוּ טמון בהטעמה של המילה: בָּחַנּוּ מלעיל אבל בָּחֲנוּ מלרע. ההצעה להוסיף טעם כדי לסייע נשמעת נחמד אבל מעשית פחות.

נספח

הינה קטע עיתון מלפני כ-35 שנה. את הקטע הזה, מידיעות אחרונות, שלחה לי רחל טרם לאחר שקראה את הטור, וביקשה שאפרסמו כאן:

.

/

מה דעתך על אלה?

הלוויתן ואני נגד ההיפופוטמית שעל הגג הכללים החדשים של הכתיב חסר הניקוד – במה הועילו חכמים בתקנתם? מיוחד לרגל פתיחת השנה האקדמית החדשה: כל כתבי העת העוסקים בלשון העברית דבר תורה לשוני: פינות לשון על פרשת השבוע