איך הפכה השרשרת לשלשלת? עוד טור מאת אילן חיים פור.
שלב המעבר ממצב אחד למשנהו, במקרים רבים הוא השברירי ביותר. בזמן שהעובר במעי אמו, הרי זה שגרת חיים של הריון וצפייה לעתיד. כאשר יצא הוולד והסתיימה הלידה, הרי כבר התחילו חיים חדשים. אולם כאשר מתחילים צירים והחל תהליך הלידה, זהו השלב הקשה והמאתגר ביותר. כך גם בעולם החי. כאשר הוטלה ביצה טרייה הרי היא ראויה לאכילה. לאחר שבקע האפרוח, הרי לפנינו ברייה חדשה. אולם בשלב הדגירה, כאשר מתחילים להתרקם חיים חדשים בתוך הביצה, חדלה הביצה להיות ראויה לאכילה. יתירה מזאת, אם נבקע את קליפת הביצה בטרם עת, נמצא ביצה מאוסה ומלאה בקרומי דם. ממש כשם שגרעין קטנית שנזרע באדמה, בהיותו בקרקע בטרם נבט כבר אינו ראוי למאכל.
בדומה לכך, שלבי ההתבגרות של האדם. בעוד הילד קטן, הוא בדרך כלל מציית להוריו, והוריו פוקחים עין על מעשיו. לאחר שכבר התבגר והפך לעצמאי, הרי הוא מגלה אחריות למעשיו ופועל מתוך שיקול דעת. אך בעודו נער, הוא כבר אינו ילד אך גם אינו בוגר, הוא עלול יותר לפעול מתוך פזיזות, ונוטה למרוד בדעת הוריו או מוריו. אך זהו שלב משמעותי מאוד בעיצוב דמותו וצביונו של האדם.
גם נפילות ומשברים לאומיים עלולים להתרחש בשלבי מעבר. דוגמא מובהקת לכך היא חטא העגל. כל זמן שמשה נמצא בקרב העם למרגלות הר סיני, או כאשר עולה לקבל את התורה מסיני, לא עולה על דעת העם לחטוא בעגל. רק כאשר הסתיים מעמד הר סיני ונתינת התורה, בעוד משה ויהושוע עושים את דרכם חזרה אל העם, עלול להתרחש החטא, "וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר"… (שמות לב, א).
השרשרת הארוכה של מסירת התורה מדור לדור, עמדה לא פעם בפני מבחן. כאשר עמדו בכל דור ודור אומות ודתות שביקשו לכלותינו, ולמגר את המסורת היהודית. כפי שנגזר בתקופה שבה שלטו הרומאים בארץ ישראל, כמתואר בתלמוד: "שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל, שכל הסומך – יהרג, וכל הנסמך – יהרג, ועיר שסומכין בה – תיחרב, ותחומין שסומכין בהן – יעקרו. מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים" (בבלי סנהדרין יד ע"א). בתקופה ההיא חל איסור גורף למנות חכמים ודיינים במטרה לגדוע את שרשרת הנצח של המסורת. היהודים הוזהרו שאם יפרו את החוק, הרומאים לא יסתפקו בכך שרק הרב והתלמיד יומתו, אלא כל העיר והמחוז צפויים להיחרב.
יהודה בן בבא הבין שעתה שעת מבחן לשרשרת היהודית. גם הוא הבין ש'חוזק השרשרת כחוזק החוליה החלשה שבה'. לכן מסר נפשו להעביר את המסורת לדור הבא. בכדי שלא לסכן את חיי זולתו יצא מתוך הערים, וסופו שנהרג והפך לאחד מעשרת הרוגי מלכות: "לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות (=חניתות) של ברזל, ועשאוהו ככברה (=כמו מסננת העשויה חורים)". על שמו נקרא בימינו הצומת הסמוך לקריית אתא בשם צומת סומך, שנמצא בין אושא העתיקה לשפרעם.
המילה שרשרת הוזכרה במקרא: "וּשְׁתֵּ֤י שַׁרְשְׁרֹת֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר" (שמות כח, יד). אולם בלשון חכמים, במקרים רבים, הפכה השרשרת לשלשלת, כמובא במשנה: "שלשלת" (ב"ק ז, ז). החילוף בין האות ר' לאות ל' קיים גם במקרים הבאים: "וְלַמַּזָּל֔וֹת" (מל"ב כג, ה) לעומת "מַזָּר֣וֹת" (איוב לח, לב). "מַה־נִּמְרְצ֥וּ" (איוב ו, כה) לעומת "מַה־נִּמְלְצ֣וּ" (תהלים קיט, קג). "מִפְלְשֵׂי־עָ֑ב" (איוב לז, טז) לעומת מִפְרְשֵׂי־עָ֑ב" (איוב לו, כט, וראה רמב"ן שמות כב, טו). וכיוצא בזה הובא בלשון המשנה: "והגלעינין" (שביעית ז, ג), לעומת "והגרעינים" (ערלה א, ח).
כתיבת תגובה