העלה חרס בידו

למרות שנות הגלות הארוכה, ניתן לנסות ולשחזר את ההגייה המקורית של עיצורים באמצעות פסוקי המקרא וספרות חכמים. נראה להלן מספר דוגמאות. הובא בכתוב: "וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד וַיָּבֹ֖א יַ֥עַר חָֽרֶת" (שמו"א כב, ה). במדרש הובא: "ולמה נקרא שמו יער חרת, לפי שהיה מנוגב כחרס" (שוחר טוב). הקרבה הלשונית בין חרת לחרס, כאשר האות ת' במילה חרת היא רפויה ואינה מודגשת, מהווה בסיס לקשר הענייני בין המילים. הת' הרפויה נשמעת כמו ס'. זו גם הסיבה שברבות השנים הפכה השבת לשאבס.

למילה חרס הוראות נוספות: סוג של שחין, "בִּשְׁחִ֤ין מִצְרַ֙יִם֙ וּבַטְּחֹרִ֔ים וּבַגָּרָ֖ב וּבֶחָ֑רֶס" (דברים כח, כז). חרס הוא גם כינוי לשמש, "הָאֹמֵ֣ר לַ֭חֶרֶס וְלֹ֣א יִזְרָ֑ח" (איוב ט, ז). כאשר הציג שמשון את חידתו לפני הפלישתים: "מֵהָֽאֹכֵל֙ יָצָ֣א מַאֲכָ֔ל וּמֵעַ֖ז יָצָ֣א מָת֑וֹק" (שופטים יד, יד). הזדרזו הפלישתים להשיב על החידה בטרם תשקע השמש, ובלשון הכתוב הובא כך: "בְּטֶ֙רֶם֙ יָבֹ֣א הַחַ֔רְסָה" (שופטים יד, יח).

על הקשר בין ההוראות מצאנו בדברי רבנו בחיי, שאדם שחלה ולקה בשחין מבקש חרס כדי להתגרד, כפי שעשה איוב: "וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ חֶ֔רֶשׂ לְהִתְגָּרֵ֖ד בּ֑וֹ" (איוב ב, ח). כאמור, גם השמש נקראה חרס, על שם שנבראה להאיר על הארץ, ונקראה גם חמה על שם החמימות. אגב, סופי תיבות: שמש, חרס, חמה הוא שס"ה, שלוש מאות שישים וחמישה, כמניין הימים בהם מקיף כדור הארץ את השמש (רבינו בחיי דברים כח, כז).

המילה חרס הכתובה בס' הובאה בדברי חכמים, לעומת חֶ֔רֶשׂ במקרא. אגב כך למדנו שהגיית הס' והשׂין זהה. הביטוי: "העלה חרס בידו" שמקורו במדרש: "צללתה במים אדירים והעלית חרס בידך" (ספרא תזריע), אין משמעו שמצא עתיקות וממצאים ארכיאולוגיים. עתיקות הם כל עולמו ומבוקשתו של ארכיאולוג. המילה חרס במקרה זה משמעה טיט חסר ערך וחסר שימוש, ומשמעות הביטוי שמאמציו עלו בתוהו.

על הקרבה בין הגיית האות צ' לאות ס' ניתן ללמוד מהפסוקים הבאים: "… אִֽם־יֹ֥צֵֽר עַ֝֗יִן הֲלֹ֣א יַבִּֽיט. הֲיֹסֵ֣ר גּ֭וֹיִם הֲלֹ֣א יוֹכִ֑יחַ…" (תהלים צד, ט-י). לא בכדי בחר משורר תהילים במילים יוצר ויוסר. מילים אלו דומות בצלצולן אך שונות בהוראתן, לשון נופל על לשון. ללמדך שהגיית צ' דומה לס' (ראה ספר אמת קנה).

לעומת זאת, על הקרבה בין הגיית האות א' לע', ניתן ללמוד מהכתוב: "בַּעֲמַ֣ל אֱנ֣וֹשׁ אֵינֵ֑מוֹ… יָ֭צָא מֵחֵ֣לֶב עֵינֵ֑מוֹ" (תהלים עג, ה-ז). האותיות א' וע' דומות בצלצולן. אך שליח ציבור שאינו מבחין ביניהם אינו ראוי לשמש כשליח ציבור. כך הובא בתלמוד אודות אנשי חיפה טבעון ובית שאן: "אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה, ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין" (בבלי מגילה כד.).

הקושי בהגיית אותיות מוכר עוד מימי התנ"ך: "וַיֹּ֣אמְרוּ לוֹ֩ אֱמָר־נָ֨א שִׁבֹּ֜לֶת וַיֹּ֣אמֶר סִבֹּ֗לֶת וְלֹ֤א יָכִין֙ לְדַבֵּ֣ר כֵּ֔ן וַיֹּאחֲז֣וּ אוֹת֔וֹ וַיִּשְׁחָט֖וּהוּ" (שופטים יב, ו). אך אז כאמור אנשי שבט אפרים שלא הבחינו בין ש' לס', שילמו על כך בחייהם. עדות מעניינת מהמאה ה-12 הובאה בפירושו של הרב דוד קמחי, הרד"ק, שאנשי צרפת בימיו התקשו בהגיית ש' והיו הוגים אותה כמו ת' רפה. הרד"ק תולה את הסיבה לקושי באקלים: "אולי היה אויר ארצם גורם להם זה". כיום, ברוסיה אין אות מקבילה לה"א, ובמקומה יש ג'. לכן, במקום לומר הרמן אומרים גרמן, ובמקום כהן אומרים קוגן (אבשלום קור, יופי של עברית).

ועתה קוראים יקרים, מה פשר המשפט הבא:

פלוני שלקה בגרב ובחרס יצא לבקש חרס לאור החרס, והעלה חרס בידו?

מה דעתך על אלה?

האימא של המטרופולין להקפיד על קוצו של קיפוד עקשנות ונחישות סיפורי בדים