מה הכלל: מתי את מה שסופרים אומרים ברבים ומתי ביחיד? לפניכם דוגמות מהמקרא, כלל האקדמיה ללשון וגם חידוד של הכלל שעוסק במשפט בכותרת.

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה (בראשית כג, א) – בפסוק כתוב פעמיים שנה ופעם אחת שנים.

הפסוק מבלבל – האם את מה שסופרים צריכים לספור ביחיד (שנה) או ברבים (שנים)?

וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבֹוא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹושׁ מִקֵּץ הֱיֹות לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים (אסתר ב, יב).

גם כאן הכלל אינו ברור – פעם חודש ביחיד ופעם חודשים ברבים.

מה הכלל?

הינה הכלל כמו שמבוא באתר האקדמיה ללשון:

אחרי המספרים 2­­–10 השם הנמנה בא ברבים: 'שלושה אחוזים', 'חמישה שקלים', 'שבע אגורות'.
אחרי המספרים מ־11 ומעלה השם הנמנה יכול לבוא ביחיד או ברבים.

במילים אחרות – צורת הריבוי נכונה תמיד (חוץ מ־1, כמובן).

להלן תראו דוגמות מהמקרא לתקפות של הכלל, וגם נצמצם אותו קצת:

מ-2 עד 10

השם הנמנה (הן זכר והן נקבה) תמיד בא ברבים, כמעט בלי יוצא מן הכלל (דוגמה לחריגה נדירה: כׇּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבֹּוא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאֹות וְשִׁשִּׁים – נחמיה ז, סו).

  • וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי מִשְׁבְּצֹת זָהָב וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתְּנוּ אֶת שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת עַל שְׁנֵי קְצֹות הַחֹשֶׁן (שמות לט, טז)
  • אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה (במדבר לה, יד)
  • וְעַמֻּדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְאַדְנֵיהֶם אַרְבָּעָה נְחֹשֶׁת וָוֵיהֶם כֶּסֶף וְצִפּוּי רָאשֵׁיהֶם וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף (שמות לח, יט)
  • וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קׇרְבַּן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי (במדבר ז, סה)
  • וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים (שמות כו, כב)
  • וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים (במדבר כג, א)
  • בֶּן שְׁמֹונֶה שָׁנִים יֹאשִׁיָּהוּ בְמׇלְכֹו וּשְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם (דברי הימים ב לד, א)
  • וּקְעִילָה וְאַכְזִיב וּמָרֵאשָׁה עָרִים תֵּשַׁע וְחַצְרֵיהֶן (יהושע טו, מד)
מ-11 ומעלה

השם הנמנה (הן זכר והן נקבה) נמנה פעמים ביחיד ופעמים ברבים.

יחיד

  • אַחַד עָשָׂר יֹום מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ (דברים א, ב)
  • שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדׇרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ (בראשית יד, ד)
  • אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתֹּו וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ (בראשית מו, יח)
  • וּמַאֲכָלְךָ אֲשֶׁר תֹּאכֲלֶנּוּ בְּמִשְׁקֹול עֶשְׂרִים שֶׁקֶל לַיֹּום מֵעֵת עַד עֵת תֹּאכֲלֶנּוּ (יחזקאל ד, י)
    וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאֹות אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רׇחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קֹומָתָהּ (בראשית ו, טו)

    רבים

  • וַיַּחֲלֹם עֹוד חֲלֹום אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתֹו לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלֹום עֹוד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כֹּוכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי (בראשית לז, ט)
  • כׇּל הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר וּמִנְחָתָם וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּאת (במדבר ז, פז)
  • וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ (מלכים א יח, לא)
  • אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתֹוךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקֹום לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ (בראשית יח, כד)

לפי הכלל הרשמי אפשר לומר "קניתי עשרים כיסא", אבל אני מניח שרבים מכם הרגישו צרימה קלה, אע"פ שלפי הכלל הרשמי אפשר כיסא ואפשר כיסאות. כך גם תרגישו צרימה במשפט "בנו פה חמישים בניין" או ב"קניתי מאה עט". מזכיר קצת את "נשארו לי לשרת עוד שלוש חודש", נכון?

בדיוק בגלל זה בכלל של האקדמיה מופיעה ההערה הזאת:

1. השימוש ביחיד רווח בשמות שרגילים למנותם, כגון 'שנים עשר אחוז', 'שבעים איש', 'שלושים שנה', 'מאתיים שקל' (לעומת 'עשרים חולצות', 'שלושת אלפים בניינים').

כלומר כל מה שדרכו להימנות כמו שנה, כסף, בני אדם (אנשים, חיילים, ראשים) נוטה לבוא ביחיד, ויועצת הלשון רות אלמגור-רמון חידדה שזה קורה בעיקר במספרים עגולים ("הנחה של ארבעים אחוז", אבל "הנחה של עשרים וארבעה אחוזים"). עוד שמעתי ממנה – כשמישהו מתחיל לעסוק בתחום מסוים והוא רגיל למנות את אותו התחום שבו הוא עוסק הוא מתחיל לדבר ביחיד, כמו מוכר שאומר: "מכרתי ארבעים כיסא". הינה דוגמה מתחום הצבא:

.

.

רוצים לקבל עדכון על ההסכת הבא? רוצים לדעת מתי עולה הרשומה הבאה?
לחצו כאן והצטרפו לרשימת התפוצה של "לשוניאדה"

.

מה דעתך על אלה?

מתי שמונָה ומתי שמונֶה? מהי צורת הסמיכות של "שכבות-"? כיצד הוגים "משיא משואה"? כיצד אתם הוגים: לכּכֿב/לכֿכּב בסרט? הוא מהפּנט/מהפֿנט אותו? חניכיים, כיריים, עט – טעויות נפוצות של זכר ונקבה צוחקים על העברית – פתיחים מיוחדים לשיעורי לשון