צָרִיךְ, נֵרְדְּ, שִׁלַּמְתְּ – מתי ולמה מוסיפים שווא בסוף המילה?

על פי רוב אין מוסיפים שווא כשהמילה מסתיימת בעיצור: בַּיִת, גָּמָל, אָכַל. כלומר אין מנקדים בַּיִתְ, גָּמָלְ, אָכַלְ.

עקרונית לא היה צריך לסמן כלל שווא נח כי הוא מסמן אפס תנועה. ובאמת בניקוד הארץ-ישראלי אין סימון של שוואים נחים (ובניקוד הבבלי – יש שאין הוא מצוין כלל, וכך גם בניקוד שניקדו יוצאי תימן כגון בצלום למטה, ויש שהוא מצוין בסימן השווא הנע).

אין סימון שוואים נחים. בבלי בניקוד הרב עמאר (לחצו להגדלה)

אבל ליתר בהירות ממציאי הניקוד הטברני החליטו להוסיף שווא נח שבא בתוך המילה (אולי כדי שלא יחשבו ששכחו שם סימן ניקוד. וזה יצר בעיה אחרת כי סימנו אותו סימון את השווא נע והנח).

יש שלושה מקרים שבהם מוסיפים שווא בסוף המילה. אציג את המקרים ואסביר את הסיבה לניקוד.

המקרים הם:

1. כ"ף סופית
2. כשיש שני שוואים נחים בסוף המילה
3. תי"ו דגושה בדגש קל בסוף המילה

הרחבה:

1. כ"ף סופית

מילים כגון צָרִיךְ, כָּרִיךְ, הִתְבָּרֵךְ.

הסיבה ההיסטורית: הדמיון הגרפי של הכ"ף הסופית לנו"ן הסופית גרם לכך שהוסיפו גם שווא כדי לבדל את הכ"ף עוד יותר מן הנו"ן.

2. כשיש שני שוואים נחים בסוף המילה (במילים אחרות: כשיש הברה סגורה פעמיים)

מילים כגון נֵרְדְּ (=צמח בושם ריחני), קֹשְׁטְ (=אמת), יֵשְׁתְּ (צורה מקוצרת של יִשְׁתֶּה – ראו בראשית ט, כא: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתֹוךְ (כתיב: אהלה) [קרי: אׇהֳלֹה]), יִשְׁבְּ (צורה מקוצרת של יִשְׁבֶּה. ראו במדבר כא, א: וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי), תֹּוסְףְּ (אַל תֹּוסְףְּ עַל דְּבָרָיו פֶּן יֹוכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ – משלי ל, ו).

[שימו לב להחלטת האקדמיה בנושא ניקוד מילים לועזיות בלשוננו: "מסמנים שווא במילים לועזיות. אין מסמנים בהן שווא בסוף המילה גם אם קודם לו שווא אחר (קוּרְס, סֵקְס)"]

הסיבה ההיסטורית:

היו מסורות לשונות אצל היהודים והשומרונים שהגו את השווא השני במעין תנועת e – מעין שווא נע. לא אמרו יִשְׁבְּ (yishb) אלא מעין יִשְׁבֵּ (yisbe), לא יִשְׁתְּ (yesht) אלא מעין יִשְׁתֵּ (yeshte).

גם בצרפתית יש נטייה לומר את העיצור האחרון של המילה בהוספת מעין e. לפעמים יהודים שדוברים צרפתית אומרים דבר מעין: "קניתי את השולחנֶ".

לכן הגיוני שהיו מסורת לשון שבעבר הוסיפו מעין e בסוף המילה, בעיקר במילים שמסתיימות בשני עיצורים – הוספת התנועה e "מפרקת" את צרור העיצורים הזה.

נוסף לכך, היסטורית הייתה תנועה בסוף המילים המסתיימות בהברה סגורה פעמיים:  יֵשְׁתְּ בא מן יִשְׁתֶּה, יִשְׁבְּ בא מן יִשְׁבֶּה.

כשהמציאו את הניקוד, כנראה היו אסכולות שעדיין שימרו משהו מההגייה ההיסטורית בתנועת e, מעין שווא נע. וכדי לשקף את ההגייה הזו או כדי לרמוז שבעבר הייתה פה תנועה קבעו שמסמנים את השווא בסוף המילה.

הערה: וַיִּחַדְּ יִתְרֹו עַל כׇּל הַטֹּובָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילֹו מִיַּד מִצְרָיִם – שמות יח, ט. יש שווא בדל"ת ודגש כי הצורה הייתה צריכה להיות וַיִּחְדְּ כמו וַיִּשְׁבְּ אבל בגלל הגרונית חי"ת יש פתח והדגש נשמר.  

3. תי"ו דגושה בדגש קל בסוף המילה

מילים כגון אַתְּ (מקורו אַנְתְּ. וכן פעמים רבות בפרקים הארמיים בתנ"ך), נָתַתְּ (מקורו *נָתַנְתְּ כי השורש נ-ת-נ), וְיָדַעַתְּ (וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה' – הושע ב כב. הכוונה לצורות נוכחת בלמ"ד גרונית הבאות בתנ"ך בפתח בלה"פ ודגש בתי"ו, וכן יָגַעַתְּ – ישעיה נז י. הצורה הייתה צריכה להיות וידַעְתְּ, יָגַעְתְּ [כמו שהאקדמיה התירה לומר היום] אבל בגלל הגרונית בלה"פ בא פתח והדגש בתי"ו נשמר), שִׁלַַּמְתְּ, יָלַדְתְּ, כָּתַבְתְּ.
[לא להתבלבל: שָׁתִית – אין שווא כי אין תי"ו דגושה.]

הסיבה ההיסטורית: התנועה הקדומה של המילים הללו הייתה בסיומת i – ילדת היה ילדתי.

רואים זאת בערבית שֶשָם התנועה של הסופית בעבר לנוכחת היא i (כתבתי בערבית = כתבת בעברית), וגם יש לכך שרידים גם בתנ"ך:

וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ (כתיב: שמלתך) שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ (כתיב: וירדתי) וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתֹו לֶאֱכֹל וְלִשְׁתֹּות (רות ג, ג).

בכתיב מופיע וירדתי בתנועת i אבל הקרי הוא וְיָרַדְתְּ בלי תנועת i בסוף.

ייתכן שזה גם ההסבר לצורה "שקמתי" בשירת דבורה:

חָדְלוּ פְרָזֹון בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבֹורָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל (שופטים ה, ז). סביר פחות שדבורה מתגאה ומדברת על עצמה בגוף ראשון (אני קמתי), אלא מסתבר שברק אומר לדבורה – עד שאת קמת דבורה.

וגם כאן – כשהמציאו את הניקוד כנראה היו אסכולות ששימרו משהו מההגייה ההיסטורית בתנועת i, והם הגו את סוף המילה במעין תנועת e, מעין שווא נע. וכדי לשקף את ההגייה הזו או כדי לרמוז שבעבר הייתה פה תנועה קבעו שמסמנים את השווא בסוף המילה.

הרחבות:

ש' מורג, הערך "ניקוד", האנציקלופדיה המקראית, כרך ה, ירושלים תשכ"ח, טורים 857-837. לענייננו: טור 852.

54. Gesenius, Hebrew Grammar, ed. E. Kautzsch, 2nd English Edition, Revised by A. E. Cowley, Oxford 1910, p. 54.

Joüon, P., A Grammar of Biblical Hebrew, Translated and Revised by T. Muraoka, Rome 1993², p. 53.

תודה לד"ר גבריאל בירנבאום על העזרה הרַבּה

/

מה דעתך על אלה?

הלוויתן ואני נגד ההיפופוטמית שעל הגג איך מנקדים בוואטסאפ ובטלפון הנייד? מדריך התמחור: כמה לבקש על ניקוד או על הגהת ניקוד? מדריך: חולם חסר או חולם מלא?