10 החלטות האקדמיה ללשון שאין הציבור יכול לעמוד בהן

"מצעד" ההחלטות פה יושב לי על הלב כבר כמה שנים, ומדי פעם בפעם הוא משתנה. החלטתי לשבת לפרוק ולכתוב את אשר על ליבי, אבל לא רק את אשר על ליבי כתבתי – בתוך עמי אנוכי יושב ואני שומע תסכולים דומים מאנשים אחרים, כולל אנשי מקצוע, עמיתים, עורכים ויועצים.

ברוב מוחלט של הדברים שבחרתי ההחלטה בידֵי האקדמיה כי הפֶּה שאסר הוא הפה שהתיר. אבל גם בדברים שזו מסורת העברית מדורי דורות, יש תקדימים לשינויים שהאקדמיה משנה ומעדכנת, והדברים יכולים להיות יפים גם כאן.

במצעד יש ענייני תקינות: בתחום הצורות, הגייה והכתיב.

אני מקווה שכשהאקדמיה תדון מחדש בהחלטות שלה היא תביאו בחשבון את מה שכתוב כאן.

אם לכם יש "מצעד החלטות אקדמיה" שונה – אתם מוזמנים להגיב בתגוביות.

הגייה

כֶּרֶס-כָּרֵס

הצורה התקנית היא כָּרֵס (ורק בסמיכות הצורה היא כֶּרֶס), כמו שאתם רואים כאן:

הבעיה היא שהכרס נמצאת בבֶּטֶן, ולכן כנראה כמעט הכול אומרים כֶּרֶס.

האם לא הגיע הזמן שהאקדמיה תתיר את שתי הצורות? בוודאי אם בכתב יד קאופמן מוצאים כֶּרֶס בנפרד ולא רק בסמיכות.

צורה

מנוי-מינוי

מה ההבדל בין מנוי למינוי?

מָנוי הוא מי שנמנה על דבר, כלומר משתתף בו; מינוי הוא הפעולה או התוצאה של "היות מנוי".

אין כמו שדוגמה כדי להסביר את ההבדל: אני מנוי אבל יש לי מינוי.

נכון, ההסבר מבלבל וגם הדוגמה לא תמיד עוזרת במקרים אחרים. למשל זה:

האם רק מינוי? ואולי המבצע על האדם המנוי ולכן אפשר גם מנוי?

באתר האקדמיה יש הסבר מה הבעיה ב"מנוי" במשמעות "מינוי", אבל את העָם ההסבר אינו משכנע, ורבים ממשיכים לומר מנוי בכל הקשר. אגב, גם אנשים מומחים, כמו יועצי לשון, מתבלבלים בין הצורות.

כתיב

זו הקטגוריה שבה רוב החלטות האקדמיה שאין הציבור יכול לעמוד בהן, ואסביר מדוע.

כללי הכתיב המלא (ובשמם הקודם: כללי הכתיב חסר הניקוד) נועדו לציבור הרחב. וכמו שמעיד גם השֵם הישָן "כללי הכתיב חסר הניקוד", הכללים נועדו למי שאינו יודע ניקוד. הבעיה שלפעמים הכללים מושתתים על ידע בניקוד, ופה יש כשל לוגי. אני מבין שלעיתים אין ברירה כי אין דרך אחרת לבדל בין מילים שנראות אותו הדבר, אבל כשיש ברירה – מדוע להגמיש את הכלל כשברור לנו שהכותבים אינם יודעים ניקוד ולא יעמדו בַּכְּלל בִּכֿלל?

אותה הבעיה עולה כשיש דו-משמעות בחלק מהמילים ולכן האקדמיה ממליצה להוסיף ניקוד עזר. מדוע להמליץ להוסיף ניקוד עזר כשידוע שהרוב המוחלט אינו יודע לנקד ויכול להוסיף ניקוד עזר שאינו תקין? מדוע שלא להגמיש את הכללים ולהחריג מילים?

ההצעה להחריג מילים אינה חריגה כי האקדמיה עצמה החריגה מילים מסוימות (כגון ברירה, שנה, ביתו) ולא נצמדה לכללים היבשים. האקדמיה לא טענה שאפשר להבין מההקשר, כנראה מהסיבה שהיא עצמה מבינה שלא תמיד ההקשר עוזר. אם כך מדוע חלק הוחרגו וחלק לא (להלן אדגים כמה כאלה)? לאקדמיה פתרונים.

בשולי הדברים אציין כי יש גישות, כולל של בלשנים ושל אנשי האקדמיה ללשון עצמה, ולפיהן אין צורך בכללי כתיב אלא כל אחד יכתוב כמו שהוא רוצה או לכל הפחות שאם מפרסמים כללי כתיב – שהם לא יהיה מחייבים אלא בגדר המלצה בלבד (ראו יד הלשון, יצחק אבינרי, הערך "כתיב וכתב", ודעתו של פרופ' חיים כהן היא שהכללים אינם צריכים להיות מחייבים).

כל-כול

האקדמיה קבעה שכשהמילה כל מנוקדת בקמץ קטן אין להטיל וי"ו אבל כשהיא מנוקדת בחולם חסר יש להטיל וי"ו.

אע"פ שזה היה הכלל עדיין לימדו את ילדי ישראל לכתוב הכל ולא הכול, כמו שתראו בסרטון הזה מ"רחוב סומסום":

הכלל הזה סיבך את העניינים. הרי אנשים אינם יודעים ניקוד – מניין להם מתי יש קמץ קטן ומתי חולם חסר? ולכן אנשים רבים כותבים כל בלי וי"ו, בכל מצב, גם כשאמורה להיות וי"ו. ולפעמים יש המוסיפים וי"ו כשלא צריך, כמו בדוגמות הללו:

כיוון שהצורה הכול נתפסת בעיני רבים מכוערת ולא נכונה, אפשר לראות כל מיני "שינויים" בשל התערבות עורכי לשון או יועצי לשון. הינה דוגמה:

הגרפיקאי התמים כתב כך:

יועץ הלשון העיר וזה תוקן לזה:

לפעמים הלקוח מתעקש שלא לקבל את הוספת הוי"ו (כי זה מכוער, לטעמו) ולכן מוצאים פשרה שעוקפת את הכתיב הכול – כותבים הכל בלי וי"ו אבל מוסיפים ניקוד, ולכן זו התוצאה שלפעמים אתם רואים בתוכניות או בפרסומות:

האם לא הגיע הזמן לבטל את הכלל המבלבל ולקבוע שתמיד יש לכתוב את המילה הזו בלי וי"ו? אם האקדמיה החריגה את עם, אם (ולא קבעה שיש להוסיף יו"ד – עים, אים) – למה שלא להחריג את כל?

כיוון שהכלל מתי כותבים כל ומתי כול מורכב – כתבתי רשומה מיוחדת שמנסה לסייע.

מְכל-מיכל

פה באמת יש בעיה כי אין סיבה אמיתית להוסיף יו"ד כשהמילה בשווא. יו"ד מוסיפים אחרי תנועת i (כמו: סיפר) או במקרים מסוימים אחרי תנועת e (כמו: תֵיאר).

הבעיה שרוב האנשים אינם יודעים שהניקוד בשווא (הרוב אינו יודע לנקד, כאמור) והשאלה האם ההתעקשות לכתוב מכל היא הנכונה. הרי הבעיה זועקת – המילה מכל נראית כמו מִכָּל (למשל: הוא הכי טוב מכולם), וכבר ראינו שכשהאקדמיה רוצה היא יודעת להחריג מילים – היא קבעה שיש לכתוב פֵּירות ולא פֵּרות כדי לבדל מפָּרות, ושיש לכתוב שֵינה במקום שֵנה כדי לבדל משָנה, והיא נכנעה לציבור שכתב ליצן אע"פ שאין סיבה להטיל יו"ד. הרי את לצן אי אפשר לקרוא אחרת כי אין מילה הדומה למילה הכתיב הזה אלא רק לֵצן.

אולי הגיע הרגע לצעד הבא – לכתוב מיכל אע"פ שאין יו"ד אחרי שווא? (ההקשר יעזור להבין שאין הכוונה לשם מִיכל.)

גם אנשי אקדמיה מתלוננים על הכתיב מכל, ואני מתקשה לראות הרבה עורכי לשון שיכתבו בעיתון מכל וינקדו את המילה, וגם אם הם יכתבו כך העורך ישנה, וכמעט כל הוצאת ספרים נוהגת כך. האם ההחלטה של האקדמיה דינה להישאר רק בפרסומים הרשמיים של האקדמיה בעוד איש אינו כותב כך?

מאתר המפלגה הקומוניסטית

מאתר חיפה

מאתר מקור ראשון

מהאתר דבר העובדים בארץ ישראל

בליעל-בלייעל

ע"פ הכללים יש לכתוב בלייעל. האם היו צריכים להחריג את בליעל? איני יודע. אני יודע גם יודע שאיש אינו כותב כך, וכנראה גם לא יכתוב, כי בלייעל נראה זוועה. ואל תגידו לי שזה עניין של הרגל. שנה וחצי וטרם התרגלתי למייד ולהינה ובוודאי שלא לצוהריים ולמוחרת.

צהריים-צוהריים, מחרת-מוחרת

לפני הכללים החדשים אנשים כתבו צהריים וחשבו שההגייה התקנית היא צAהAריים, וכדי לשרש זאת קבעה האקדמיה להוסיף וי"ו תמיד כשיש תנועת o למעט אם יש חטף קמץ שאינו בראש מילה ולכן צוהריים.

שוב – אנשים אינם יודעים לנקד. אם יש וי"ו אחרי הצד"י למה שלא תהיה וי"ו אחרי הה"א? כמו כן, הכתיב צוהריים יצור הגייה חדשה: צOהAריים שהיא תפלצת לא פחות מצAהAריים.

איך אתם קוראים את המילה הזו? מאתר האקדמיה

הנימוק של האקדמיה היה שעקרונית הם בעד הכתיב צוהוריים אבל כדי שהשינוי לא יהיה דרמטי מדיי (מהצורה צהריים לצורה צוהוריים) הם עושים זאת בהדרגה.

הביקורת שהם ספגו ועדיין סופגים על המילה הזו הוכיחה שההדרגה לא עזרה. מה גם שהוספת הוי"ו באה על חשבון ההגייה הספרדית ההוגה את הצד"י בתנועת a (אני יודע שלפי האקדמיה מי שהוגה כך לא צריך לכתוב וי"ו).

וכל הנ"ל נכון גם למילה הנפוצה פחות – מחרת.

אספה-אסיפה

בכללי הכתיב החדשים מופיע שאין מטילים יו"ד אחרי תנועת e למעט במקרים אחדים, ובהן 3 מילים במשקל פְּעֵלָה: ברירה, בריכה, עבירה.

מדוע האקדמיה החריגה דווקא מילים אלו? כיוון שיש דו-משמעות וחשש שאם יכתבו בררה, ברכה, עברה יקראו בטעות בָּרְרה, בְּרָכה, עָבְרה.

אבל מדוע שפר מזלן של מילים אלו דווקא ואילו איתרע מזלן של מילים אחיות באותו המשקל ושגם בהן יש דו-משמעות כגון אספה (אסֵפה וגם אסְפה), שרפה (שרֵפה וגם שרְפה), פרדה (פרֵדה וגם פִרדה) ועוד? לאלוקים פתרונים.

מַחזור-מִחזור, מְנהל-מִנהל

ע"פ הכללים אין מטילים יו"ד אם אחרי התנועה i יש אפס תנועה (שווא נח), ולכן יש לכתוב מחזור, מנהל ועוד.

יש דו-משמעות המילים הללו (מַחזור-מִחזור, מְנהל-מִנהל)? תוסיפו ניקוד חלקי.

אינכם יודעים לנקד? תלמדו!

הינה דוגמה ממטח – אחת בכתיב מנהלת ואחרי כמה זמן שינוי למינהלת לשם ההבנה.

לפני

אחרי

והינה דוגמה שמשלבת את מיכל שהזכרתי לעיל וגם את מיחזור (התמונה מתוך הערך "מיחזור" בוויקיפדיה. כן גם בוויקיפדיה החליטו להוסיף יו"ד בניגוד לכלל, בשם ההבנה):

הכה

ע"פ הכללים לא מוסיפים יו"ד בבניין הפעיל גם כשאין אחרי התנועה שווא נח, כגון התיר, הצענו, הכה, הטו.

הכלל הזה יוצר מילים דו-משמעיות כמו בכותרת פה – אפשר לקרוא הַכֵּה.

דמיינו שהיו נוהגים בעיתון על פי כללי האקדמיה והיו כותבים "שוטר הכה קטין אזוק". מהומת אלהים הייתה פורצת, ויצחק קדמן היה עומד על רגליו האחוריות.

קצת "עבדתי" עליכם בתמונה הקודמת. מחקתי את המילה "אישום" כי המילה הזו עוזרת להבין שהכוונה לזמן עבר ולא לציווי: 

אבל הטענה היא טענה עקרונית ולא תמיד ההקשר עוזר.

ושוב – להוסיף ניקוד חלקי (הִכה) היא המלצה טובה רק כשאין ברירה וכשבאמת אין פתרון.

ידע-יצא

הוא ידע, הוא יצא – למה הכוונה יָדע או יֵדע, יָצא או יֵצא? האקדמיה ממליצה להוסיף ניקוד, אבל כבר דיברנו שאין בכך פתרון.

האם לא הגיע הזמן להחליט שיש לכתוב יידע וייצא כדי לבדל בין עבר לעתיד?

יצא – בעבר או בעתיד?

כאן בפרק הזה של קולולושה כתבתי יידע כדי למנוע דו-משמעות:

מישהו העיר לי שיידע יקראו יְיַדֵעַ וייצא יקראו יְיַצֵא אבל לטעמי זה חשש רחוק מאוד כי פה ההקשר באמת עוזר.

עוד החלטות שלא מצאו את מקומן: כִּתבו-כָּתבו | מייד | הינה.

מה "מצעד החלטות אקדמיה" שלכם? כתבו בתגוביות.

.

מה דעתך על אלה?

עם הלשון בחוץ – על הקשר בין עוין ובין עין צהריים – איך הוגים? חידה ופתרונה: נעמי – איך הוגים את השם? טנק – יש קשר בין כלי המלחמה ובין המיכל לנוזלים?