למה ילדים אומרים "פיחד", "אישה-אישות", ו"מגידים לי דברים"?

אנו אומרים כתב בעבר ויכתוב בעתיד – שתי הצורות באותו השורש באותו הבניין. כך נראית מערכת סדורה, בלי חריגות מיוחדות.

אבל לעיתים אנו חורגים מהמערכת הסדורה: בזמן עבר אנו אומרים אמר אבל בזמן עתיד אנו משתשים בעיקר בצורה תגיד (וכמעט שלא בצורה תאמר). כלומר בזמן עתיד עברנו ממערכת אחת (שורש א-מ-ר) למערכת אחרת (שורש נ-ג-ד).

המעבר ממערכת למערכת יכול לקרות לא רק בשורש אלא גם בבניין ובעוד דרכים.

המעבר הזה, החריגה הזו, מכונה "תפוצה משלימה" (סוּפְּלֶצְיָה בלעז. תשלים בעברית), וכטיבה של חריגה – ילדים קטנים מפנימים את הצורות החריגות לאט יותר, ולכן הם יוצרים צורות בלי החריגה, ודווקא הצורה הסדירה מצחיקה אותנו, המבוגרים.

כאן אדגים סוגים שונים של מעברים בין מערכות. אם יש לכם עוד דוגמות – ציינו נא בתגוביות ותזכו את הרבים.

רבים שאינו נגזר מהיחיד

ביחיד הצורה היא אישה, אבל ברבים הצורה היא נשים, ולא אישות כצפוי מהיחיד אישה (בתנ"ך יש פעם אחת אישות:

זו הסיבה שילדים אומרים אישה–אישות, כמו שהיינו מצפים מהמערכת בלי החריגה שאנו המבוגרים כבר התרגלנו אליה.

ביחיד הצורה היא רב אבל צורת הרבים רבנים אינה נגזרת מרב אלא רבנים היא צורת ריבוי מיוחדת.

בניינים שונים

השורש אותו השורש: נ-ג-ש, אבל הבניין שונה.

כשאנו משתמשים בלשון עבר והווה אנו אומרים ניגש (נִגַּש) – בניין נפעל. אבל כשאנו עוברים לעתיד או לציווי אנו משתמים בצורה ייגש (יִגַּש), גש! – בבניין קל.

הצורה פחד באה בבניין קל אבל הצורה מפחד מבניין פיעל (גם הצורה פוחד כשרה, כמובן).

זו הסיבה שילדים רבים אומרים פיחד (אגב, אין מה "לתקן" אותם בהכרח כי עקרונית הצורה הזו כשרה אף היא).

פאתי המוסד, אייזק אסימוב, עמוד 123 ו-237, הוצאת מודן

שורשים שונים

פה אנו משתמשים בשורשים שונים כדי להגיד/לומר את אותו הדבר.

בעתיד אנו משתמשים בשורש נ-ג-ד (כן, זה השורש של הִגִּיד), אבל בעבר, בהווה בשורש א-מ-ר.

זו הסיבה שילדים רבים משתמשים בצורה תאמר או בצורה מגידים.

שימו לב: ד"ר ניסן נצר מציין בספרו "עברית של שבת" (דברים, עמוד 320):
אמר והגיד משמשים כאן בכפיפה אחת, וכך לא מעט ברחבי המקרא וגם כשהם לחוד. כידוע משמע שניהם דיבור, ובעצם הן פעלים נרדפים, ועם זאת ישאל השואל: היש כלל כלשהו הקובע במי מהם לבחור? ואכן מבדיקת שימושם במקרא עולה הבחנה חשובה: אמר פותח דיבור ישיר, ואילו הגיד משמש לדיבור עקיף, כמו בפסוק שלנו: וְאָמַרְתָּ אֵלָיו פותחת דיבור ישיר, ציטוט מדויק מפי הדובר והוא: הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה'…., ואילו הגדתי …כי הוא דיבור עקיף שאיננו ציטוט (= סיפרתי ש…). דוגמה נוספת משופטים יד, ב: וַיַּגֵּד (=סיפר) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר (ציטוט): אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה

בעבר אנו אומרים שָתָה (הוא שתה מים – בניין קל), אבל כדי לציין פעולה על מישהו אחר איננו אומרים הִשְתָּה (הוא השתה אותו מים – בניין הפעיל), אלא הִשקה.

כלומר השורש ש-ת-ה מתחלף בשורש ש-ק-ה, והם משלימים זה את זה.

בעבר ובהווה אנו משתמשים בשורש ט-ו-ב (בעיקר בצורה שבפסוק: טובו), אבל  בעתיד בשורש י-ט-ב: יִיטַב.

רק בעתיד אנו משתמשים בשורש י-ק-ץ: יִיקַץ (ובניין קל) [גם הצורה יקיץ כשרה, כמובן], ואילו בשאר הזמנים אנו משתמשים בשורש ק-ו-ץ, כמו: הֵקיץ, מֵקיץ (ובניין הפעיל).

בעבר ובהווה אנו משתמשים בשורש ה-ל-ך (הלכת, הולך) אבל בעתיד אנו משתמשים בשורש י-ל-ך (תלך. כמו הצורה תשב משורש י-ש-ב)..

.

.

מה דעתך על אלה?

הלוויתן ואני נגד ההיפופוטמית שעל הגג עכבר העיר: כל האירועים של שבוע העברית אחת ולתמיד: איזה מילון לקנות לבית – אבן שושן, רב מילים, אריאל, ההווה או ספיר? סרטוני לשון בסימן יום המשפחה