מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ (ז, ב).
מובן מאליו שהכוונה היא לזכר ולנקבה [1], ולפנינו תופעת הַאנָשָׁה (פֶּרסוֹניפיקַציה), כלומר ייחוס תכונות אנושיות לבהמה (או לדומֵם).
אח לתופעה מצאנו בישעיה מ, כו: "הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" הנאמר על הכוכבים, שהקב"ה מוציא לעת ערב. גם ביריעות המשכן מצאנו שהיו "חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" (שמות כו, ג) וכן בלולָאות (שם, ה). וכך גם "נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ" (תהילים צח, ח) ועוד.
תופעה הפוכה של שימוש מושאל מן החיה לאדם ישנה בפסוק "פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (ט, ז): התרבו כשרצים.
[1] כמו בהמשך הפרק: פסוקים ג, ט, טז ובתרגום אונקלוס.
מתוך הספר עברית של שבת, ד"ר ניסן נצר. להזמנת הספר: netzernis@gmail.com
.
רוצים להתעדכן כשההסכת הבא יעלה? רוצים לקבל עדכון כשעולה רשומה חדשה לאתר?
לחצו כאן והצטרפו לרשימת התפוצה של "לשוניאדה"
כתיבת תגובה