וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם (לה, כ).
כיום יש הבחנה ברורה בין קבורה לקֶבר:
קבוּרה היא שם מופשט, שמשמעו הבאת המת לקברו, לעומת קֶבר שהוא מקום קבורתו. מן הראשון נגזרו ביטויים, כגון קבורת חמור (קבורה בזויה, ירמיה כב, יט), ומן השני צירופים כגון בית קברות, קבר אחים.
ואולם בפסוק שלנו משמשת קבורה נרדפת לקבר, וכבר ציין זאת אבן-עזרא: "קבורתה וקִברה שוים".
מתברר, כי במקרא שימשה קבורה בשני המשמעים: כשם מופשט – כגון בצירוף קבורת חמור (דלעיל) [1], וכמקבילה לקֶבר – ברוב הפסוקים, כגון "וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (מז, ל) וכן "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים לד, ו).
העברית החדשה משתדלת למנוע דו-משמעויות, ולפיכך זנחה את קבורה = קבר.
ובאגב, ריבוי קֶבר הוא קְברים וקְברות, כגון "קִברי מלכי ישראל" (דברי הימים ב כח, כז) לעומת "קִברות המלכים" (שם כד, כה). ואולם בצירופים קבועים אין לשנות מן המטבע השגור, כגון בית-קברות [2] או קִברוֹת התאווה. [3]
[1] וכן קוהלת ו, ג.
[2] שמקורו בנחמיה ב, ג.
[3] רק כך במקרא, כגון במדבר יא: לד-לה.
מתוך הספר עברית של שבת, ד"ר ניסן נצר. להזמנת הספר: netzernis@gmail.com
כתיבת תגובה