וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים (לז, ג).
נחלקו המפרשים בתואר בן-זקונים:
אונקלוס: בַּר חַכִּים, כלומר בן חכם.
רש"י: "שנולד לו לעת זקנתו", וכן רס"ג ואבן-עזרא, המוסיף שגם בנימין מכונה ילד זקונים (מד, כ).
רמב"ן דוחה את הפירוש האחרון שכן "כל בניו נולדו לו בזקוניו, והנה יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק כשנה או שנתים", והוא מוסיף "והנראה בעיני כי מנהג הזקנים שיקחו אחד מבניהם הקטנים להיות עמו לשרתו, והוא נשען על ידו תמיד לא יפרד ממנו, והוא נקרא לו בן זקוניו בעבור שישרתו לזקוניו, והנה לקח יעקב את יוסף לדבר הזה והיה עמו תמיד, ועל כן לא ילך עם הצאן ברעותם במקום רחוק".
רד"ק מסכים עם הרישה של רמב"ן, אך סבור כי נקרא בן זקונים "כי היה מוצְאו חכם בכל דבריו כמו אם היה זקן". ברור שגם אונקלוס שפירש "בן חכם" גרס כרבי יוסי הגלילי: "אין זקן אלא מי שקנה חכמה" (קידושין לב, ב) [1].
בימינו בן/בת זקונים הם הילדים שנולדו אחרונים, ולאו דווקא בימי הזקונים.
[1] וסביר שזקֵן נחשב חכם בגלל ניסְיון החיים העשיר.
מתוך הספר עברית של שבת, ד"ר ניסן נצר. להזמנת הספר: netzernis@gmail.com
כתיבת תגובה