וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ (א, א).
מעיר אבן עזרא: "ושֵם לשון זכר, ורבים שֵמות, כי התי"ו כולל סימן רבים ורבות, כמו מקומות ואבות. גם המ"ם ככה סימן הזכרים והנקבות, כמו נשים ופִלגשים, ויש שמות, שימצאו במ"ם גם בתי"ו כמו נְפָשים (יחזקאל יג, כ), נְפָשות (שם שם, יח); לְבָבות (דברי הימים א כח, ט), גם לְבָבים, 'עַל לִבְבֵהֶן' (נחום ב, ח)".
בציבור מקובלת ההנחה, שסיומת הריבוי -ים מאפיינת תמיד מין זכר, ו- וֹת מין נקבה, ואילו הריבוי שֵמות לשֵם הזכרי מפריך זאת, ולפיכך מעיר אבן עזרא, ששתי הסיומות עשויות לציין הן זכרים הן נקבות. ברוב חכמתו הוא מדגים במילה הזכרית המובהקת אב שריבויה אבות דווקא, ומאידך גיסא במילים הנקביות המובהקות נשים ופילגשים, שריבוין על דרך הזכר. בהזדמנות זו הוא מזכיר שמות בעלי ריבוי כפול, כמו נְפשות – נְפשים, ואפשר להוסיף קְברים – קְברות, עֲצָמים – עֲצָמוֹת ועוד. כן הוא מוסיף שלמילה אֵלֶּה יש מקבילה מקוצרת אֵל, כגון 'לָאֲנָשִׁים הָאֵל..' (בראשית יח, ט), ושתיהן חלות הן על זכרים הן על נקבות[1] .
הערה זו חשובה, כנגד הסוברים שאֵלֶּה מיוחד לזכרים ואֵלּוּ לנקבות, והאמת היא שהראשונה מקראית, והשנייה – מלשון חז"ל.
אֵת שבפסוק מובָנה עִם, כשם שאִתִּי, אִתְּךָ, אִתּוֹ משמעם עִמִּי, עִמְּךָ, עִמּוֹ. שימושה מצוי עדיין בשלטי עסקים משותפים כגון "יעקובי את צוריאל".
[1] אלה – ויקרא יח, כט, שמואל ב כא, כב; אל – ויקרא יח, כז, בראשית יט, ח.
מתוך הספר עברית של שבת, ד"ר ניסן נצר. להזמנת הספר: netzernis@gmail.com
כתיבת תגובה