וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו … לְכַהֲנוֹ לִי (כח, א).
משהו מוזר לאוזנינו בפסוק שלנו, שכן הפועל להקריב נקשר כיום לקרבן בלבד, וכי נצטווה משה, חלילה, להקריב את אהרן ואת בניו?! והוא הדין בהמשך: "וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם" (כט, ד), "….. וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת" (שם, ט), ובויקרא ח, ו: "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם".
דוגמאות אלה ורבות אחרות מעלות גלגולים, שחלו במילים וביטויים מן המקרא ועד ימינו:
בלשון המקרא משמש הפועל הקריב (הִפעיל) במשמע של קֵרֵב (פיעֵל) ובמקביל לו, ובעוד הפיעל נדיר למדיי, כגון "קָרְבוּ רִיבְכֶם יֹאמַר ד'" (ישעיהו מא, כא), ההפעיל רווח מאוד. לפיכך כל הפסוקים לעיל עניינם קירוב אהרן ובניו, ולא הקרבה, חלילה. כך גם "..וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי" (דברים א, יז), "הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ" (ישעיהו ה, ח) – כלומר יְקָרְבו. וכך גם אונקלוס תרגם את הַקרֵב בקָרֵב.
עם זאת לצד השימוש בהקריב לקירוב בכלל, יש להִפעיל המקראי שימוש רווח לעניין הקרבת קרבן דווקא (שאף היא קשורה לקירוב ולהגשה), ולשון ימינו אימצה אותו בשימושו זה בלבד, ואילו את קֵרֵב ייחדה לעניין קירוב. במילים אחרות: בימינו מקריבים קרבן (במוחש או במופשט), אך מקָרבים כיסא לשולחן. לעניין זהות המשמע שבין הִקריב לקֵרֵב במקרא, חשוב לציין, כי במקרא פיעל והפעיל משמשים הרבה במשמעות אחת, כגון שיחֵת – השחית, שיכן – השכין, ריחק- הרחיק, קיטר – הקטיר. לעתים הלשון המודרנית מבַדלת בין הצמדים כגון גידל/הגדיל, קיטר/הקטיר.
המילה קָרבָּן עצמה, שבמקרא היא מילה מקודשת המציינת מנחה המוגשת לאלוקים, עברה אף היא שינוי בלשון ימינו – מקודש לחול. כיום מדברים על קָרבְּנות השרפה, השיטפון, האסון, תאונות הדרכים ושאר מרעין בישין, והרי זה חילוּן גמור של המשמע המקראי המקורי. אותו התהליך חל גם על שני צירופים מקודשים שבפרשתנו: אורים ותומים (כח, ל) וקודש קודשים (ל, י), כגון "השֶף הזה הוא האורים והתומים שלנו בתחום הבישול, והוא הכניס אותנו אל קודש הקודשים של המטבח ההונגרי". גם הפועל לכַהן שבפסוק שלנו נתחלן כיום, כגון "הוא עדיין מְכַהֵן כראש ארגון פשע/ כמנהל המועדון/ כעורך העיתון" וכאלה רבים.
חידוש צעיר נוסף הוא גזירת שורש מקָּרבָּן: כיום מדברים על הִתקַרבְּנוּת, דהיינו הצגתו של אדם כקָרבָּן.
מתוך הספר עברית של שבת, ד"ר ניסן נצר. להזמנת הספר: netzernis@gmail.com
כתיבת תגובה