דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה (כה, ב).

פתיחת הפרשה מעלה קושי לשוני, שנתלבטו בו רבים: למה "וְיקחו לי" ולא "וְיתנו לי" כמתבקש כאן בפשטות?

לפי רש"י יקחו = יפרישו, ולי = למעני, כלומר "יפרישו לי מממונם נדבה".

לפי פירוש דעת-מקרא "ויקחו לי תרומה" מופנה אל הגבאים, שתפקידם לקחת את התרומות מן העם, והסבר זה הולם את ההמשך "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (וכן שם בהמשך).

רבי אברהם אבן-עזרא מעלה הסבר לשוני מעניין ליישוב הקושי, וזו לשונו בפירושו הקצר:

"מלת לקיחה עם למ"ד כמו נתינה, וכן 'קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם' " (מלכים א יז, י). הלא תראה כי מלת סר אם אחריה אֶל בשלוש נקודות יהיה הֵפך סור קשור עם מ"ם אחריו".

רצה לומר השורש לק"ח  + ל  פירושו לתת (כנגד לק"ח + מ, שפירושו לקחת), כלומר משמע השורש תלוי במילת-היחס שאחריו, והיא היוצרת את הניגוד.

לחיזוק הרעיון הוא מדגים בשורש סו"ר, שאף בו מילת-היחס היא הקובעת: סר אל = ניגש, התקרב, לעומת סר מ = התרחק. נדגים את קביעתו בשני פסוקים מני רבים: "סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם" (בראשית יט, ב) לעומת   "וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ' " ( (דברים יא, כח ועוד).

בפירושו הארוך הוא דווקא מקצר: "'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה' כגזרת 'סוּרָה אֵלַי' (שופטים ד, יח) שיסור הנקרא ממקומו ויקרב אליו, וככה שיקח מאתו ויתן לי…"

למרות הקיצור הנמרץ כלולה כאן תוספת חשובה על דבריו הקודמים, וניתן לסכמה כך:

"ויקחו לי" פירושו בתמצית: יקחו מהם ויתנו לי ,כלומר הפועל לק"ח מצטרף אל מילת-היחס של נת"ן, [יקחו (מִן ויתנו) ל- ], ובכך מובעות בקצרה שתי הפעולות כאחת.

וכך גם סו"ר: לסור אל- פירושה להתרחק ממקום אחד (לסור מן) ולהתקרב אל האחר  (וראה גם: כיסה אל, תהילים קמג, ט).

מתוך הספר עברית של שבת, ד"ר ניסן נצר. להזמנת הספר: netzernis@gmail.com