וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים…. (יח, א).
החותֵן והחָם הם בימינו מילים נרדפות, כלומר אנו רשאים לומר "חותני הוא אדם נחמד" או "חמי אדם נחמד", והבחירה נתונה לטעמנו בלבד. הוא הדין לחוֹתַנתי או לחֲמותי.
אולם אם נבחן את שני המושגים במקרא, יתחוור לנו, כי הייתה הבחנה ברורה ביניהם. לעומת "חותן משה" הנשנה בפרשתנו אנו מוצאים בפרשת יהודה ותמר "הנה חָמִיךְ עולה תִמנָתה…" וגם "..והיא שלחה אל חָמִיהָ לאמר" (בראשית לח: יג, כה) וכן "ותשק ערפה לַחֲמוֹתהּ" (רות א, יד, ועוד הרבה שם).
המסקנה ברורה: בתנ"ך הבחינו בין חותן וחותנת (דב' כז, כג), שהם הורי האישה ביחסם אל הבעל, ובין חָם וחָמות, שהם הורי הגבר ביחסם לאישה. אשר לחותן אף מצאנו שהמקרא מפרש את עצמו, כגון: "ויאמר לו חֹתנוֹ אבי הנערה" (שופ' יט, ט).
ואולם בלשון המשנה החל חם לשמש גם כחלופה לחותן: "האוכל אצל חמיו" (כתובות א, ה) או "…חמותו ואֵם חמותו ואֵם חמיו" (יבמות א, א) ועוד, וכך גם אונקלוס בתרגום חותן-חותנת. בעברית המודרנית כבר משמשים שני המונחים בערבוביה גמורה, וכל אחד עשוי לשרת הן את הגבר הן את האישה, כפי שצייננו בפתיחה. אגב כך נזכיר, כי דוברי העברית מרבים לשגות כיום בנטיית המילים חָם, חָמוֹת, ונפתח בחמות (כדי שלא נסתכן חלילה!): חָמוֹת היא צורת-יחיד בדיוק כמו אָחוֹת, ונטייתה חֲמוֹתי, חֲמוֹתו, חֲמוֹתהּ – כמו אֲחוֹתי, אֲחוֹתה וכו' (ולא חמָתי, חמָתה כפי שמקובל ברחוב)[1]. גם חָם מתנהג כמו אח: חָמִיךָ, חָמִיו, חֲמיכֶם וכד' – כמו אָחִיךָ, אָחִיו, אֲחִיכם (ולא חָמְך, חָמוֹ וכד'). ונחתום בהלצה: מספרים על אלמן, שהתעקש לשאת את אחות אשתו, כדי שלא יהיו לו, חלילה…. שתי חֲמָיוֹת. כן, חֲמָיוֹת!, זה הריבוי – בדיוק כמו אֲחָיוֹת!.
[1] השיבוש נובע מן הסתם בגלל הסיומת -וֹת הנתפסת כלשון ריבוי, ולפיכך מניחים שהיחיד הוא חָמָה.
מתוך הספר עברית של שבת, ד"ר ניסן נצר. להזמנת הספר: netzernis@gmail.com
כתיבת תגובה