וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר (מח, יד).
המילה שִׂכּוּל נדירה מאוד כיום, והיא מצויה רק בהקשרים מעטים, כמו שִׂכּוּל ידיים או רגליים, כלומר הצלבתן (בתרגילי ספורט וכד') וכן שִׂכּוּל אותיות, שמשמעו היפוך סדר האותיות, כגון במילים התנ"כיות שִׂמלָה/ שַׂלמָה, כֶּבשׂ /כֶּשׂב, סָכָל/ כְּסיל.
מתברר שמקורה היחיד של המילה הוא בפרשתנו, בברכת יעקב לבני יוסף. יוסף מציב את מנשה אל מול יד ימינו של יעקב, ואת אפרים אל מול שמאלו, ואילו יעקב מצליב את ידיו, כלשון הכתוב דלעיל "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר" (מח, יד). מילות הסיכום "שִׂכֵּל את ידיו" נתפסות כמגדירות את פעולת ההצלבה שלפניהן, ומכאן שׂיכּול ידיים/ רגליים דלעיל.
ואולם קשה להבין, מה הקשר בין השורש שׂכ"ל, שעניינו שֵׂכל והשׂכלה, לעניין ההצלבה? ואכן עיון במפרשים עשוי לגלות את התשובה:
רש"י : "כתרגומו 'אַחכְּמינון (לידוֹהי)' בהשׂכל ובחכמה השׂכיל את ידיו לכך ומדעת, כי יודע היה כי מנשה הבכור, ואעפ"כ לא שת ימינו עליו".
אברהם אבן-עזרא : "כאילו ידיו השׂכילו מה שהוא רוצה לעשות…".
רד"ק : "נתן שֵׂכל לידיו כאלו עשו בשׂכל ובחכמה מה שעשו..”.
עינינו הרואות, כי מפרשים אלה (ואחרים) לא ראו בשִׂכּוּל הצלבת ידיים כלל, כהבנתנו היום, אלא פירשו את שִׂכֵּל מלשון שֵׂכל וחכמה, כלומר: יעקב הנהיג את ידיו בשֵׂכֶל ובחכמה (מתוך ראיית העתידות), ומכאן נתגלגל הפועל לאן שנתגלגל ונתקבע בלשון, והכול תלוי במזל!
ואגב כך, במשפט "כי מנשה הבכור" טבעי לפרש את כי כאף-על-פי-ש- (ראה אבן-עזרא), ההולם גם פסוקים אחרים, כגון "יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא (שמות לד, ט) או " …ּכִי תוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ כִּי חָזָק הוּא" (יהושע יז, יח).
ובאגב: משום שהמילה שׂיכּול איננה נקשרת בתודעת העם לשֵׂכל, תדיר שטועים רבים בכתיבהּ [1].
[1] כגון סיכול, סיקול.
מתוך הספר עברית של שבת, ד"ר ניסן נצר. להזמנת הספר: netzernis@gmail.com
כתיבת תגובה