על ההבדל בין מצוּק למצוֹק, על ה"א המגמה בלשון ימינו, איך נכון לומר: צוחקים מ־ או צוחקים על, כמה דוברי עברית יש בעולם, וממה יש להיזהר בהגיית "לשון המעטה"? – הטור החודשי שלי במגזין ערוץ 14.

(לחצו להגדלה)

מגזין שבט תשפ"ב, גיליון מספר 7

הטור בטקסט "חי":

שפה חכמה

האם יש קשר בין המילים האלה: רֵיק, רִיק, רַק, רַוָּק?

וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם (בראשית לז, כד) – ההפך ממלא. ובהשאלה המשמעות היא מישהו נקלֶה ועלוב: אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים (שופטים ט, ד). בלשון חז"ל מופיע הכינוי רֵיקָא – כלומר אדם ריק מתוכן.

רִיק מציין דבר שאין בו ממש – וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ (ישעיהו ל, ז). כך גם הצירוף לָרִיק משמעו לשווא, לחינם. בלשון ימינו נוספה עוד משמעות למילה – רִיק היא החלופה העברית לוואקום – אותו מרחב שרֵיק לחלוטין מחומרים.

המילים רֵיק ורִיק שתיהן מהשורש ר-י-ק, וייתכן שהמילית רַק, שבאה למעט (וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה – שמות ח ז), קשורה גם היא לשורש הזה.

לא רבים שמים לב לכך, אבל גם המילה רווק קשורה לשורש ר-י-ק. רווק נתפס כאדם רֵיק או אפילו כלא אדם, כדברי חז"ל: "כל אדם שאין לו אשה – אינו אדם" (יבמות סג, א). דרך אגב, בשפת הסימנים הישראלית רווק מסמנים בתנועה של אדם קטוע יד, כלומר אדם חסר.

יש היגיון בצורת ההמון

יש שהוגים "בלשון המֶעטה", כלומר המ"ם בתנועת e. אבל התֶֶקן הוא: המְעטה – המ"ם בשווא נח.

למה יש שהוגים בתנועת e? כי הם תופסים את המילה כאילו היא מורכבת מה"א היידוע ואחריה המילה מְעַטָּה (צורת הנקבה של מְעַט). כמו ה+משלם = המeשלם, ה+מקווה = המeקווה, כך גם ה+מעטה = המeעטה.

אבל המילה המעטה אינה ה+מעטה, אלא היא מילה השקולה במשקל הַקְטָלָה – כמו הַמְתָנָה, הַפְסָקָה, הַלְבָּשָׁה, הַבְדָלָה – בכל המילים הללו יש שווא נח.

לכן אין סיבה להגות המֶעטה ב-e תחת המ"ם, אלא ההגייה הנכונה היא בשווא נח: המְעטה; בלשון המְעטה.

מילים גנובות

צוחקים מ־? צוחקים על? לא אחת אנשים תוהים מה מילת היחס התקנית שמצטרפת ל"צחק" – "אתה עושה ממני צחוק", "אתה צוחק עליי?".

במקרא מוצאים צוחק ל־ – וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹקים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי (בראשית כא, ו). בחילופי אותיות דומות צ-שׂ (צח"ק-שׂח"ק) מופיע (בתהִלים לז יג): ה' יִשְׂחַק לוֹ (=לרָשע), ובמזמור "אשת חיל" שנוהגים לומר בליל שבת, מופיע המשפט המפורסם: עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן (משלי לא, כה).

אבל גם שחק על מתועד במקרא, ובאותה המשמעות: שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים (איוב ל, א); שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ (איכה א, ז).

כלומר במקרא מצויות שתי צורות בלי הבדל במשמעות: צחק/שָׂחק ל־, שָׂחק על־.

הצורה השלישית, צחק מ־, חדשה במחוזותינו. אנו שומעים ביטויים כמו "אתה עושה ממני צחוק?", וגם הייתה תוכנית טלוויזיה בשם "צחוק מעבודה".

צחק מ־ הוא תרגום מיידיש (לאכן פון־) ומערבית (ضحك من), ומי שמבקש לדבוק בצורות המופיעות במקורותינו, יאמר: צחק ל־, צחק על־.

עושים כבוד

אוכלוסיית כדור הארץ היא כ־7.9 מיליארד בני אדם. יש כ־6,500 שפות מדוברות בעולם, ואלה הנתונים (במיליונים) של השפות המדוברות בעולם בהשוואה לעברית (נראה שבערבית מספר הדוברים הילידיים גדול ממספר הדוברים בעולם בשל ריבוי הדיאלקטים של השפה):

כמו שאתם רואים, דוברי העברית הם פיפס קטנטן מאוד מאוד ועוד מאוד.

אם משווים את מספר כל דוברי העברית הקטנה שלנו למספר כל דוברי האנגלית בעולם – זה נראה ככה:

אבל למרות הנתונים הלא מחמיאים לכאורה לעברית, יש אבל: למרות קטנותה של העברית במספר דובריה – העברית היא ככל הנראה השפה היחידה בעולם שמיליארדים(!) – לא מיליונים אלא מיליארדים – רואים בה שפת קודש.

לא מה שחשבתם

בלשון המקרא מצויה ה"א המגמה – ה'"א שבאה בסופם של שמות מקומות וכדומה לציון כיוון – אֶל, לְ. הדוגמה המוכרת לתופעה היא ירושלימה במשמעות לירושלים, אֶל ירושלים.

הה"א הזו נעלמה כמעט לגמרי בלשון חכמים, וגם בלשון ימינו איננה בשימוש נרחב. רגילים לחשוב שמשתמשים בה כשרוצים להצטעצע בלשון, ושהיא אינה בשימוש בדיבור יום־יומי. בדיוק לשם כך  אספתי דוגמות מרכזיות לשימוש בה"א המגמה במילים יום־יומית:

  • הביתה
  • אחורה
  • קדימה
  • הצידה
  • מַעְלָה
  • מַטָּה
  • צפונה
  • דרומה
  • מזרחה
  • מערבה
  • ימינה
  • שמאלה
  • פנימה
  • החוצה
  • שָׁמָּה
  • אַרְצָה (הגעתי ארצה; אבל גם הפקודה לכלב: ארצה!)
  • הָעִירָה (בשימוש בעיקר בקרב מבוגרים)

דומים אבל שונים

יורד גשם, יש שיטפונות בנחלים בדרום, ולא מעט אנשים עומדים על מצוקים וצופים בזרימת הנחלים במדבריות וכדומה.

רוב האנשים אומרים מְצוֹקים/מָצוֹקים וביחיד מָצוֹק, אבל התֶקֶן הוא מְצוּקים וביחיד מָצוּק.

מָצוֹק הוא צורת הזכר של מצוּקה, ויש כאן מילים נרדפות כמו מנוס–מנוסה, מנוח–מנוחה, גיל–גילה וכדומה. צַר וּמָצוֹק מְצָאוּנִי (תהילים קיט, קמג) – כלומר צרה ומצוקה.

מָצוּק הוא הסלע הבולט והזקוף. בסיפור יונתן והדבש מתוארים שנֵי שִיני סלעים (=סלעים זקופים) שעמדו במעבר של יונתן אל מחנה פלישתים: הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָּפוֹן מוּל מִכְמָשׂ וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב מוּל גָּבַע (שמואל א יד, ה).

הסיבה לבלבול בין שתי הצורות היא כנראה חילופי התנועות: מָצוֹק = מצוּקה; ולזה תוסיפו עוד צמד חמד שמשמעו צרה: צוֹק–צוּקָה: וּבְצוֹק הָעִתִּים (דניאל ט, כה) לצד צָרָה וְצוּקָה (ישעיהו ל, ו).

סיכום וסימן לזכור:

מָצוֹק = צרה. סימן לזכור: כמו מָצוֹר – גם הוא דבר לא נעים ומסמל צרה צרורה.

מָצוּק = סלע בולט וזקוף. סימן לזכור: כמו צוּק – צורה שאיש אינו טועה בה.

 

 

רוצים להתעדכן כשההסכת הבא יעלה? רוצים לקבל עדכון כשעולה רשומה חדשה לאתר?
לחצו כאן והצטרפו לרשימת התפוצה של "לשוניאדה"

לח