זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּח… (ו, ב).
המילה מוקדה מצויה במקרא רק כאן, ומשמעה מדורה, משורש יק"ד, כגון אש יוקדת. לנו מוכרת המילה כמוקד (המצוי פעמיים במקרא)[1]. בשל יחידאיותה יש שפירשוה בדרכים שונות. יש שגרסו שמוקדה = מוקד שלה, והמפיק בה"א נשמט כמו שאירע להלן יג, ד: "וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן" ופעמיים באיוב לא, כב: "כְּתֵפִי מִשִּׁכְמָה תִפּוֹל וְאֶזְרֹעִי מִקָּנָה תִשָּׁבֵר" ועוד. אבן עזרא גורס אחרת: "וה"א מוקדה נוסף[2], או מוקֵד ומוקְדָה הם שני שמות". לטעמנו פירושו השני סביר יותר, כלומר לפנינו צמד מילים בזכר ובנקבה, שהרי תופעה זו מצויה לא מעט ברחבי המקרא, כגון קָצֶה וקָצָה (ראה להלן 175), שיר-שירה, צדק- צדקה, גן- גינה- גַּנה, חוק-חוקה, סֵפר-סִפרה (תהילים נו, ט), פֶּטר-פִּטרָה (במדבר ח, טז), צַר ומָצוֹק (תהילים קיט, קמג) – צרה ומצוּקה (צפניה א, טו).
בכגון אלה יש שרק אחת מן השתים נותרה כיום, כגון מוקֵד, קנֶה, סֵפר, ויש שנוצר בידול משמע בין השתים, כגון חוק- חוקה, שיר – שירה, צדק – צדקה, גן – גינה (וגַנָּה נעלמה כליל).
[1]. בישעיהו לג, יד ובתהילים קב, ד.
[2]. כמו הֵנָּה לצד הֵן, מאומה לצד מְאום (שציין במקומות אחרים).
כתיבת תגובה