לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ (כה, טז).
התורה מקפידה שמכירה או קנייה של נכס תהיה בהגינות על פי מספר השנים שנותרו עד היובל. המילה רֹב מצויה במקרא לרוב, ומובנה, שלא כבימינו, אחד ויחיד: הרבה, שפע, כגון "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים… רֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" (בראשית כז, כח), "וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ" (תהילים מט, ז), "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס" (קוהלת א, יח)[1]. לפיכך "רֹב הַשָּׁנִים" שבפסוק = שנים רבות, וכנגדן היינו מצפים ל"מְעַט השנים", אך כתובה מְעֹט, שהיא צורה חורגת, ואין לה אח ורע במקרא. נראה לנו, שצורה זו היא פרי היקש לרֹב שלפניה.
תופעת ההיקש רווחת במקרא, ותכליתה להוסיף נועם וחן לכתוב, ואף שעמדנו עליה לא אחת, נדגים במעט: "הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי" (שמות ב, ט) תמורת הוליכי, "בָּחוּר וּבְתוּלָה זָקֵן וְיָשֵׁשׁ…” (דברי הימים ב לו,יז) – יָשֵׁשׁ יחידאית במקרא תמורת ישיש.
לפי "דעת מקרא" מעֹט היא צורת מקור, שלא כרֹב שהוא שֵם, ולפי הסבר זה עדיף בעינינו לפרש גם את רֹב כמקור.
[1]. רוב במשמע של ימינו (מעל 50 אחוז) ראשיתו בלשון חז"ל.
כתיבת תגובה