עם הלשון בחוץ – מה ההבדל בין עֶצב ובין עָצב?

(לחצו להגדלה)

מגזין ניסן תשפ"ב, גיליון מספר 10

הטור בטקסט "חי":

החלטות שאין הציבור יכול לעמוד בהן

קִראו בקול את שכתוב כאן: ידע, יצא, ירד, ישב.

ייתכן שקראתם יָדע, יָצא, יָרד, יָשב בלשון עבר, וייתכן שקראתם יֵדע, יֵצא, יֵרד, יֵשב בלשון עתיד.

אם לא קראתם יֵדע, יֵצא, יֵרד, יֵשב, כנראה אתם מצפים שבמשמעות הזו תופיע יו"ד כפולה – יידע, ייצא, יירד, יישב.

על פי כללי הכתיב של האקדמיה ללשון, המילים הללו נכתבות תמיד ביו"ד אחת, בין בעבר ובין בעתיד, אף על פי שהמילה יכולה להיקרא בשתי צורות מנוגדות ממש.

לא תמיד ההֶקשר יכול לפתור לנו את הבעיה, כמו בדוגמה הזו: (ראו בתמונה בטור עצמו)

למה התכוון הרעיונאי-קופירייטר: רק טוב יָצא או יֵצא?

במקרים כאלה האקדמיה ללשון ממליצה להוסיף ניקוד חלקי, אבל זה פתרון בעייתי, גם כי רבים אינם יודעים לנקד על פי הכללים, וגם כי כללי הכתיב חסר הניקוד אמורים להיות כשמם כן הם – בלי ניקוד למעט במקרים שבאמת אין מנוס. ואין זה המקרה פה, כי יכלו לקבוע שיש להכפיל את היו"ד.

ייתכן שהשיקול של האקדמיה ללשון שלא להכפיל את היו"ד בעתיד הוא שאם נכפיל נגרור אי-הבנה חדשה: יידע יכול להיות יֵידע וגם יְידע (הוא יְידע את השומרים), יישב יכול להיות יֵישב אבל גם יְישב (הוא יְישב את השומרון), וכך המילה ייצא יכולה להיות יֵיצא לצד יְיצא (הוא יְיצא את החלקים לחו"ל).

ואולם דווקא במקרה הזה טענת ההֶקשר שרירה וקיימת, ואין חשש רב לטעות בהבנה.

האם לא הגיע הזמן להחליט שיש לכתוב יידע, יישב, יירד, ייצא כדי לבדל בין צורת העבר לצורת העתיד?

מילים גנובות

בדרך כלל בפינה זו אני עוסק במילים שנראות עבריות אבל הן תרגום של מילים לועזיות או "דגמים" לועזיים שחדרו לעברית (למשל: קח תמונה במקום לצלם, בהשפעת take a picture).

בדוגמה הפעם אין השפעה של מילים לועזיות אלא שיבוש פְּנים עברי.

מאז ומתמיד נוצר בהשפעה של מאז ומעולם, ובמקום מעולם שיבצו את מתמיד כי הן דומות במשמעות בצירוף הזה.

הבעיה שמתמיד היא מילה בעייתית. תמיד פירושו תדיר. הבלשן אבא בנדויד מציין כי כשם שאין לומר לתדיר, מתדיר כך אין לומר לתמיד, מתמיד.

לכן מי שחפץ בצורה המקורית ישתמש בחלופות האלה: מאז ומעולם, מעולם, כל ימיי, כל הימים, מעולם.

וכך גם במקום לומר "מתמיד" (למשל: ממתי אתה עושה את זה? מתמיד!) אפשר להיעזר באחת החלופות בשורה הקודמת או לומר פשוט תמיד.

לא מה שחשבתם

הנימוס היום "מחייב" להקדים את האחר ורק אחר כך לציין אותי. לכן אנשים מקפידים לומר "הוא ואני" במקום "אני והוא". ואם מישהו מקדים את עצמו, הוא יערוך את עצמו וישנה מייד, שאם לא כן עלולים להעיר לו או להעניק לו מבטים זועפים.

האם כלל הנימוס הזה אכן תואם את ההיסטוריה הלשונית של העברית?

בדיקה במקורות העבריים שלנו מגלה כי אין כלל כזה, וההפך הוא הנכון: תמיד אני קודם לאחר. כך בלשון המקרא, לשון חכמים ועד העברית שלנו, ולא עד בכלל.

הינה כמה דוגמות מלשון המקרא:

וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה (בראשית לז, י).

וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ (בראשית לא, מד).

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים (שמות ט, כז).

וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכׇּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (שמות לג, טז).

וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֲלֵיהֶם אִישׁ רִיב הָיִיתִי אֲנִי וְעַמִּי וּבְנֵי עַמּוֹן מְאֹד וָאֶזְעַק אֶתְכֶם וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם (שופטים יב, ב).

דוגמות אחדות מלשון חכמים:

אמר רבא אני וארי שבחבורה תרגימנא (=תרגמנו, הסברנו). ומנו? (=ומיהו) רב חייא בר אבין (קידושין מח ע"ב).

רבי יהודה אומר אני והוא הושיעה נא (סוכה מה ע"א).

כיצד חדר לעברית "כלל הנימוס" הזה? משפות זרות, כמובן. בכל מיני שפות, בעיקר מאירופה, כללי הנימוס קובעים שיש להקדים את האחר לדובר. כך בצרפתית, באיטלקית, בגרמנית, ובמובנים מסוימים גם ברוסית.

המסקנה: מי שמקדים את עצמו ואומר "אני והוא" או "אני ואתה נשנה את העולם" – כמו בשיר – מתנסח על דרך העברית ואין לו מה לערוך את עצמו ועל אחת כמה וכמה שאין לאחרים להעניק לו מבט זועף.

יש היגיון בצורת ההמון

תרגיל קטן – תביטו בתמונה ותאמרו את שם המוצר בקול.

אמרתם? יש סיכוי סביר שהגיתם את השם צמַר גפן במקום צמֶר גפן.

הסיבה להגייה הזו היא עודף תנועת e בצירוף: צֶמֶר גֶפֶן. כדי "לשבור" את הרצף הזה נוח לנו לשנות קצת ולומר צֶמַר גֶפֶן – משנים את אחת התנועות e לתנועת a.

בעולם הלשון התופעה הזו מכונה דיסימילציה – היבדלות או בידול. כלומר רצון לבדל בין התנועות הדומות.

עוד דוגמות לתופעה הזו:

המילה ראשון נגזרת מהמילה רֹאש (רֹאש+ון), ואנו הוגים רִאשון בתנועת i ולא רֹאשון בתנועת o. המילה תיכון (כמו: בריח התיכוֹן) נגזרת מהמילה תוֹך (תוך+ון), ואנו הוגים תִיכון ולא תוֹכון. הסיבה לכל השינויים הללו –לשבור את רצף תנועות o במילה.

למען הסר הספק: התקן הוא צמֶר גפן.

דומים אבל שונים

עֶצֶב – מלשון צער ועצבות. אין לעֶצֶב הזה צורת רבים בשימוש שלנו היום, וטוב שכך (יש בתהילים קכז, ב: לֶחֶם הָעֲצָבִים).

עָצָב – הסיבים שיש לנו בגוף. צורת הרבים היא עצבּים.

מה דעתך על אלה?

מנפצים את מיתוס הנימוס: הוא ואני במקום אני והוא עם הלשון בחוץ – על הקשר בין עוין ובין עין עם הלשון בחוץ – שתי פעמים או פעמיים? עם הלשון בחוץ – יש קשר בין ריק ובין רווק?