מצחיק זה לא / זהר לבנת

מקובל לטעון שאירוניה היא ביטוי לשוני שמשמעו הפוך ממשמעות המילים הנאמרות. זהר לבנת מחדדת את הדברים בדוגמה יפה (עמוד 53):

אדם השקה את גינתו ומיד אחר כך החל לרדת גשם. בעוד הוא וחברתו מתבוננים מבעד לחלון בגשם היורד, היא אומרת לו את אחד המשפטים האלה:

1. חבל שהשקית את הגינה
2. מזל שהשקית את הגינה
3. מזל שלא השקית את הגינה
4. חבל שלא השקית את הגינה

משפט 1 אינו אירוני, אבל שלושת המשפטים האחרים יתפרשו כאירוניה – יש בהם אכזבה שהגינה הושקתה לחינם או שיש בהם ביקורת על שהוחלט להשקותה היום דווקא.

איך מזהים את האירוניה במשפטים 4-2? לפי הניגוד בין עובדות למציאות (השקיית הגינה) – יש ניגוד בין מה שמצופה פה בגלל ידע העולם של הדובר: בעולם שלנו כשיורד גשם בדרך כלל אין צורך להשקות את הגינה, והמילה "מזל" במשפט 2 נוגדת את הציפייה הזו. כך גם המילה "חבל" במשפט 4 נוגדת את הציפייה הזו. כמו כן האירוניה במשפט 2 ו-4 מופיעה (עוד רגע על איך מזהים את הופעתה) בַּניגוד שבין ההערכה השלילית והאכזבה והביקורת שמשתמעות מהמבע האירוני ובין ההערכה החיובית שמובעת על פני השטח.

מכאן עולה כי אין לראות באירוניה רק היפוך משמעות פשוט שמושג בעזרת שלילה ישירה (אדם טוב -> אדם לא טוב), אלא יש מגוון גדול של יחסים בין שני מישורי המבע – בין מה שנאמר למה שמשתמע.

החלק המעניין ביותר בספר, לטעמי, הוא איך אנו יודעים לזהות את ההופעה של האירוניה. או כלשון המחברת את "האיתותים" שיש פה מבע אירוני. מה בעיצוב הלשוני של המבע מצביע על כך שהוא מפר את כלל האמת? ואם נחדד את השאלה – כיצד מסר לא אמיתי, שאי אמיתותו מיועד להתגלות, מעוצב לשונית?

בספר תמצאו מגוון איתותים ודוגמות להם, והינה טעימה: הפרה של כללי שיתוף הפעולה בשיחה, העמדת פנים שנוגדת את האמור, סימני פיסוק, טון ועוד.

אגב, כל הדוגמות בספר מובאות משיחות "אמיתיות" – שיחות עם מאזינים ברדיו וכדומה.

על פני שני פרקים נפרסת ההגדרה החמקמקה של אירוניה מהי. "הקושי לנסח הגדרה אחת ויחידה של האירוניה הלשונית או את רשימת התנאים שעליה למלא נובע ממורכבותה ומעושרה של התופעה עצמה" (עמד 103) והמסקנה היא ש"החוקר אינו צריך להגדיר אותה, אלא רק להביע את רעיונותיו בקשר אליה מנקודת מבט תיאורטית מסוימת" (עמוד 104).

בפרקים הבאים הספר עוסק הבדל בין שלושה מונחים שבציבור משמשים קצת בערבוביה: אירוניה, הומור וסרקזם; על תפקידה של האירוניה בין הדוברים – הבעת לעג, זלזול וביקורת לצד הידוק יחסי הקרבה והסולידריות בין הדוברים (תחשבו על הפעמים שדיברתם עם מישהו על אדם שלישי והשתמשתם נגדו באירוניה ואיך המהלך תרם לשיפור היחסים החברתיים ביניכם ובין בני השיח שלכם).

בספר מופיע ממצא מעניין בשאלת האפקט של האירוניה – האם אירוניה עדיפה על פני מבע ישיר? מצד אחד ניסויים הוכיחו כי מבעים אירוניים דורגו כביקורתיים פחות ממבעים ישירים וכי דובר אירוני נתפס כועס פחות מדובר שמשתמש בביקורת ישירה, כלומר אירוניה ממתיקה את הגלולה ויוצרת אפקט מרכך. אבל מצד שני מחקרים אחרים הוכיחו את ההפך הגמור: מבעים אירוניים נתפסו כסרקסטיים יותר מהגינויים הישירים.

יש ניסיונות להסביר את הממצאים הסותרים, ואותם תקראו בספר.

מצחיק זה לא – האירוניה הלשונית כפרקטיקה של שיח, זהר לבנת, 399 עמודים, הוצאת רסלינג

מה דעתך על אלה?

שפה באור חדש / רפאל ניר צוחקים על העברית – פתיחים מיוחדים לשיעורי לשון מכל הלשונות / עשהאל אבלמן, חנוך גמליאל קצר בתקשורת ובשמיעה – על דו־משמעות קומית