בין עברית של שבת לעברית בג'ינס – דברים אחדים על העברית העממית וביטוייה

הצירוף "עברית בג'ינס" הוא כינוי שהמציא ד"ר ניסן נצר (נצר 2008)[2] לעברית המכונה בפיו עממית, הכוללת עברית מדוברת וסלנג, והלבוש העממי שבחר לעברית הזאת הוא הג'ינס המשופשף והנוח; אם כי, כידוע, יש ג'ינס גם למיוחסים, יָקָר וממותג. לעומת המצאה חיננית זו הרי הכינוי לעברית הגבוהה, שנוסח בעבר בעברית העממית, היה "עברית של שבת" (ועיינו על כך אצל נצר שם, 121 ).

אפשר לציין, כי יש בצירוף הכותרת הזה לא מעט התייחסות אירונית לעברית שהוא בא להגדיר ולהדגים; על מילים גבוהות ומליציות נאמר בימים עברו בניסוח עממי חד ואירוני אף הוא "מילים של בית מרקחת" (וראה צירוף זה אצל נצר בעמ' 101); לעתים כל העברית הגבוהה כונתה "עברית של בית מרקחת" ולעתים ביטוי זה נאמר רק על צירופים מסוימים ממנה, בעיקר על מילים ארוכות הנטולות מן הלועזית; ועל סיטואציה משונה שגם דווחה בשפה גבוהה נאמר: "סיפור מן ההפטרה", והיה שימוש, אם כי מצומצם,  גם בביטוי: מילים מן ההפטרה. הביטויים האלה מקורם מן היידיש, ולפחות הכינוי עברית של שבת הוא תרגום שאילה, המתורגם ישירות מן היידיש.

מעניין לציין  שבבדיקה שערכתי  לצירופים עברית של שבת ועברית של בית מרקחת הופיעו אלה בשנים האחרונות כמעט רק ככותרת וכסטייה מן הצירוף הכבול: בעיתון השבועי "מקור ראשון" היוצא לקראת שבת,[3] עברית של שבת הוא שמו של  מדור על  השפה, וכן הביטויים עברית של בית מרקחת וכן מילים של בית מרקחת נמצאו כמעט רק כשהם אכן צמודים  לבית מרקחת ממשי –  כלומר, משתמשים בהם (וגם זה מעט מאוד) כמעט רק במימוש הביטוי והחזרתו לרכיביו הראשוניים, כהומור פרטי של העורך או של כותב המאמר; ולא מצאתי כמעט שימוש בדיבור  החי בצירופים העממיים הכבולים הללו.

לסיפור מן ההפטרה מצאתי בעבר הלא רחוק היקרות אחת מ1998, וראיתי שנוספו מאז רק כמה כותרות וכן כמובן שימוש במילים האלו כשהן באמת מן ההפטרה.

מהי העברית העממית כמושג מקיף? לפי תפיסתי,[4] הרי זו עברית המשקפת חוכמה עממית המנוסחת בכל דור לפי דרך ניסוחו של הדור הדובר. מדובר בביטויים ציוריים המעטרים את הדיבור של העם ונשענים על ניסיונו או יצירתיותו, על סיפורי מְשָלים ועל הרצון להפיק לקח וללמד את הדור הצעיר כללי התנהגות, להזהירו מטעויות ומאֵמון מוגזם בזולת ולהציע לו לבחון את האנשים ואופיים כל הזמן. כך הוא בכל העמים, ולכן נמצא ביטויים בעברית שיש להם ביטויים מקבילים שמקורם מגיע עד עמים קדומים, המגיעים ללשוננו דרך תרגומי שאילה. תרגומי שאילה משפות זרות נשמעים  ונתפסים תמיד עממיים, אפילו נתפסים כסלנג, על אף שבשפה המשפיעה הם מצויים במשלב המשכילים, כמו "לא מחזיק מים" שהגיע מן האנגלית (it does not hold water), ובשפת המקור משתמשים בו משכילים המדברים על ראָיָה קלושה וטענה ללא בסיס, ואין הביטוי הזה נפוץ אצל דוברי הסלנג. כך הוא גם הביטוי "עובד מסביב לשעון" ( works around the clock).

שאיננו נמוך או מדובר דווקא, אך התוצר המתורגם מורגש דיבורי. במיוחד אנו חשים בעממיותם של ביטויים המגיעים אלינו מן היידיש, שכן היידיש נתפסה תמיד כשפה מדוברת עממית, ספוגת בדיחות ומשעשעת, אשר כל תרגום לא יוכל לייצג אותה.

פרופ' פרוכטמן

זכורתני שהגיעה חברת נוער מרומניה לקיבוץ שבו הייתי, ושפתם רומנית, וכן דיברו יידיש, וזו השפה שנבחרה ללמד אותם בתקופה הראשונה את מקצועות המתימטיקה והגיאוגרפיה. המורים ממש לא הצליחו ללמד, כי רק הדיבור על משולשים ישרי זווית או צורות גיאומטריות אחרות ביידיש הצחיק אותם.

יש לשים אל לב, שהביטויים העממיים בכל לבושיהם הניסוחיים, המדוברים והמליציים  הם אותה הגברת בשינוי האדרת, בניסוחו של אברהם שלונסקי, אם זו הגברת והאדרת שבעברית,  אם זו אותה ז'נט בתסרוקת אחרת שבצרפתית או אותה הינטה בצעיף שונה שביידיש.

וגם הביטוי הארמי הנראה מלומד כיום, סדנא דארעא חד  הוא, המבטא אותו התוכן של הביטויים שהוזכרו, הוא  עממי בראשיתו, אלא שבניסוחו הארמי כבר מזמן איננו נתפס באזננו  עממי אלא גבוה וספרותי, היאה לשפה כתובה בלבד או לדובר שהוא בר-אוריין. רוצה לומר, שחלק גדול מן השפה שאפשר לכנותה עממית, קשור לאופיין החברתי של הקהילות הדוברות, לאמונותיהן וכדומה, כל אלה יוצרים אמרות והתבטאויות המהוות קוד חברתי, מעין מוסכמות תבניתיות שאפשר לחזק את הטיעון בהן, להישען עליהן, להרגיש יותר בטוח ומחוזק בשל האמרות הידועות לכול. אני מתכוונת קודם כול לביטויים שמרבים לאומרם במהלך הדיבור במפגש עם משפחה, עם חברים ואפילו עם זרים, למשל: העיקר הבריאות, שלא נדע, או שלא נדע מצרות, בלי עין הרע, טַץ'  ווד או טפו טפו טפו, הלוואי עליי,  יהיה בסדר, ועוד כמותם, שחלקם ציוריים, כדרך הביטויים העממיים, וחלקם מיועדים להקל על המשוחחים, למלא פערים, להרגיש קרבה ועוד.

ביטויים אלה אינם בגדר סלנג, אלא משמשים את השפה המדוברת העממית, ולמעשה, כל אדם, גם זה ששפתו גבוהה יחסית בדיבור וגם זה ששפתו דלה, נזקקים לביטויי תיווך ותגובה מסוגים אלה. השאלה היא כיצד מסוגנן הביטוי, מהו הלבוש הלשוני הניתן לו – האם הוא גבוה, בינוני, או שמא דיבורי? הרעיון הוא  עממי, בא מהתנסויות עממיות – מה שנקרא גם חוכמה עממית, אך הלבוש הניסוחי, כאמור, עשוי להיות  מכל משלב, וכמובן עשוי לקבל ביטוי וצורה גם בשפה המדוברת ובסלנג. על כן לא נתפלא אם נתבונן בביטויים הנראים מדוברים ונראה שמקורם בעברית הקדומה, אלא שנכנסו ללשוננו המדוברת בלבוש חדש, לעתים נשאלו מחדש מן היידיש או משפה אחרת; הנה דוגמות מספר:

אביא ראשונה את הביטוי המופיע בספרו של ד"ר נצר בעמ' 227 – יצא לו מהאף.

מקורו הראשוני של הביטוי הוא המבנה המקראי יֵצא מאפכם (במדבר  יא), שנאמר כשבני ישראל באו בתלונות אל משה שידאג להם לבשר, כמו שאכלו במצרים. על כך עלתה חמתו של הקדוש ברוך הוא, והוא הודיע להם באמצעות משה, שיאכלו בשר כה הרבה עד אשר יֵצא מאפם ויהיה להם לזרא:  וְאֶל-הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר, וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר–כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי-טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם; וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר, וַאֲכַלְתֶּם.  לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם; וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא, עֶשְׂרִים יוֹם.  עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא; יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם; […] הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם; אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם.

המילה "אף" משחקת בצירופים הכבולים הקשורים בקב"ה ובדבריו תפקיד מרכזי, והציוריות שבצירופים  המקראיים עדיין פועלת וברורה. בסיפור המסגרת המדבֵּר בַּכעס – אנחנו מוצאים פעמים אחדות את חרי האף (ויחר אפו; ואף ה' חרה בעם), ואפשר עדיין לראות את הציור של עשן הכעס, כביכול; ובמרכז הקטע הרטורי שהוזכר נמצא הצירוף: "יצא מאפכם" במובן המוסבר מיד בהמשך: ויהיה לכם לזרא, וגם בו נשקפת עדיין הציוריות המקורית.  בהקשר המקראי משחקים הצירופים האלה משחק ספרותי ורטורי מרכזי.

"יצא מאפו" במובן של "נמאס לו" ובמנותק מהקשר מסוים נתפס בימינו כצירוף מאובן של השפה המדוברת ושל הסלנג שבה. אם נתבונן, למשל, במילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל (רוזנטל 2005)[5] נמצא את הגדרת הערך "יצא לו מהאף" כך:

יצא לו מהאף/מהאוזניים נמאס לו [….] יידיש: ס'גייט אים שוין פֿון דער נאָז […].

הנה כי כן, נראה שהצירוף המקראי  "יצא מאפכם" התגלגל אל היידיש ומשם חזר לשפתנו כצירוף חדש, כביכול הוא תרגום שאילה  מן היידיש ונחלתה של שפת הדיבור. בימינו הביטוי יצא לו מהאף  נתפס כסלנג בשל ניסוחו המחודש. (וכך הוא נרשם במילונו של רוזנטל.)

זה גם התהליך שחל על ביטויים עממיים רבים למדיי. למשל, הביטוי התהפכה לו הבטן, הבא לציין ריגוש חזק, בעיקר פחד או כעס, וכן תגובה לפחד, בנוי על-פי הכתוב במקרא (איכה א, כ): מעי חמרמרו, התהפך לבי בקרבי; וכן על פי המדרש (אוצר המדרשים, היכלות 113, ד"ה, פרק רביעי): קול השישי, כל המאזין לו מיד אוחזת דקירה בלבו ולבו מרעיש ומהפך את בני מעיו. בלשון ספרות התחייה נמצא: התהפכו בני מעיו. ומכאן אֶל התהפכה לי הבטן – ועל פי היידיש –אֶל  התהפכו לי הקישקעס – הדרך קצרה. כך הוא בביטוי: שבר לו את הלב, שראשיתו במקרא (תהילים סט, כא): "חרפה שברה לבי ואנושה". במשלב הדיבורי נשאל הביטוי חֲזָרָה אל העברית, אולי מן האנגלית (break one's heart).

גם  הביטוי יש לו עיניים בראש הוא על-פי המקרא (קהלת ב, יד): החכם עיניו בראשו. הוא הדין בביטוי לא מצא את הידיים ואת הרגליים, שראשיתו במקרא (תהילים עו, ו): ולא-מצאו כל-אנשי-החיל ידיהם. בהמשך נוצר הביטוי השלם בלשון חז"ל, בתלמוד (יבמות עז, ע"ב): לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש. בעברית החדשה השתנה הביטוי הדיבורי ל-לא מצא את הידיים ואת הרגליים, ולביטוי הגבוה יותר נוספה המילית "את" לפני "ידיו" ו"רגליו": לא מצא את ידיו ואת רגליו. כך נראים לי גם הביטויים אלוהים אדירים, פחד מוות ואולי גם הכניס את עצמו לבוץ, שיש להם מקור מקראי, אך נתגלגלו לעברית המדוברת  כתרגומי שאילה של שפות אחרות.

תופעה דומה של התגלגלותם של צירופים מקראיים לשפת הדיבור אך ללא תיווך של שפות אחרות אפשר לראות למשל, בצירופים "עשתה ציפורניים" (על פי עשתה את ציפורניה, דברים כא, יב).

בעברית בת ימינו, בעיקר בלשון הדיבור ובסלנג, רואים את התגברותה של תופעת פיצול הפועַל לשתי מילים, במיוחד באמצעות הפועל הנוסף "עשה": עשה בושות פירושו בִּייש, עשה סדר פירושו סידר, וכך עשיתי את השערות, פירושו הסתפרתי וסידרתי את התסרוקת, ועשיתי ציפורניים פירושו טיפלתי בציפורניי וטיפחתי אותן במספרים, בפצירה וכדומה. כל הביטויים האלה, כאמור, נחשבים עברית ישראלית מדוברת, וביטויים כמו "עשיתי שערות" או "עשיתי ציפורניים" נחשבים להתבטאות עברית נמוכה ובדרך כלל מקובל לחשוב שהם שאולים מן הלועזית.

והנה בפרשת "כי תצא", מיד בפתיחתה,  אנו מוצאים: וְרָאִיתָ בַּשְּׁבִיָּה אִשָּׁה יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָּהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: וָהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתְךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ:

יוצא מזה,  שמקורו של הביטוי "לעשות ציפורניים", הנחשב כיום עממי, הוא בפרשה הזאת.

אך האם הפירוש שהזכרתי לעיל, המצוי במילונים (כך הוא במילון אבן שושן), מתאים לפעולה הנדרשת מן האישה השבויה, הנזכרת בפרשה הזאת? נראה שהפירוש כאן מעט אחר. האישה נדרשת לשתי פעולות: לגלח את ראשה ולעשות את ציפורניה. יש להבין מכך, אולי, שהפועל "עשה" מייצג גם כאן הסרה, גזיזת הציפורניים, או ניקיונן וגזירתן, אך לא פעולות טיפוח. כידוע, טיפוח הציפורניים קשור, לפחות במוסכמות הידועות כיום, בהארכתן דווקא. יש גם עשה רגליו ועשה שפמו במשמעות הגזיזה והניקיון: וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא-עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא-עָשָׂה שְׂפָמוֹ וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִּבֵּס (שמ"ב יט, כה). כלומר, הוא לא גילח את השיער ולא התנקה. גם הפועל כיבס המקביל מציין התנקות, הפעם של הלבוש.

הפועל "עשה" כידוע הוא רב משמעי, ובמקורו הוא יצירתו של דבר חדש, שלא היה קיים, כמו: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ…(בראשית א, ז). לעשות ציפורניים במשמעות הראשונית הזאת פירושו להכין ציפורניים חדשות. ואכן בעברית המודרנית יש גם ביטוי כזה, כשמדובר בציפורניים מלאכותיות.

דוגמה נוספת: "זה לא בשמים" (על-פי לא בשמים היא, דברים ל, יא). פרשת ניצבים ממשיכה את קודמותיה ועוסקת בברית שנכרתה בין אלוהי ישראל לעמו, שלפיה עליו לקיים את המצוות ולא לשעות אחר אלוהים אחרים ואחר מנעמי הגויים.  והכתוב אומר על קיום המצוות כך ( דברים ל, יב):

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא-רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הוִא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי-קָרוֹב  אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ:

הנה הסבר מדוקדק ומודגם היטב לפירושו של הביטוי "לא בשמיים", שהוא קיצורו של הביטוי המורחב יותר: "לא בשמים היא". ביטוי זה מכוון בראשיתו אל השמיים עצמם ואל כל הסביבה (מעבר לים), שאין צורך להגיע עד לשם כדי לקיים את המצוות, אלא להתבונן פנימה, אל תוך הנפש. ההסבר מלווה אירוניה וידיעה עמוקה של נפש העם העיקש והנרגן, העומד עתה על סף כניסתו לארץ המובטחת. הביטוי "לא בשמיים" או "זה לא בשמיים" פירושו היום: משהו שאפשר לבצע בקלות יחסית. אולי יש להשקיע מאמץ כלשהו, אבל השגתה של המטרה – אפשרית. ביטוי זה מביע את הדרגה הנמוכה ביותר של השאפתנות, שֶׁבְּקָצֶהָ העליון נמצא הביטוי המתורגם מן האנגלית: השמים הם הגבול (Sky is the limit). כלומר: הכול אפשרי להשגה.

ובשיר "אִם" מאת שמוליק קראוס ויעקב רוטבליט נאמר (בפזמון החוזר):

גם הביטוי לחפש בנרות הוא מקראי ביסודו, מצפניה (א, יב): וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא, אֲחַפֵּשׂ אֶת-יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת; וּפָקַדְתִּי עַל-הָאֲנָשִׁים, הַקֹּפְאִים עַל-שִׁמְרֵיהֶם, הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם, לֹא-יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵעַ.

התכנים, שהביטויים לסוגיהם עוסקים בהם, נובעים בעיקרם מעניינים שסביב חייו של האדם, תכונותיו, רגשותיו, ההתנהגות החברתית שלו וכדומה. יש בהם לעתים רבות ציוריות והם נאמרים בהשאלה, וכאמור, יש בחלקם חכמה עממית רבה וגילוים של ניסיון חיים. למשל הביטוי: אי אפשר להכין חביתה בלי לשבור את הביצים, מבוסס על חכמי מטבח קדומים, ונשאל לעברית מן הצרפתית (on ne pas d’omellete sans casser des oeufs). והרי הצרפתים נחשבים מומחי מטבח ידועים. ברור, שתוכן ציורי זה מרמז לניסיון חיים כללי, המלמד שבשביל להשיג דבר מה צריך לעמול וגם לאבד זמן ואף כסף, עד לרכישת הניסיון.

מכל אלה אפשר ללמוד שביטויים עממיים ספוגי חוכמה מעשית וציוריים הם בטבעם מדוברים ונובעים משפת הדיבור בת אותו הזמן שבו נוסח הביטוי, ויש בהם תכונת ניידות משפה לשפה ומשכבת לשון קדומה למאוחרת בתוך כדי גלגולי סגנון וחידוש דמותם החיצונית.

כשנתבונן היום בביטויים כאלה בלבושם הראשון, בניסוחם הקדום יותר, ייראו כבר שפה כתובה ומרוחקת, מגויסת להעשרת לשון, אם כי גם כיום יש הנוקטים אותם גם בדיבור. וכשנשמע אותם בלבושם החדש נגדיר אותם בתורת שפה מדוברת. אלה אף אלה, כך נראה לי, הם ביטויים עממיים, מנוסחים בשפה עממית לזמנם.

את רוב הביטויים הנזכרים מצאנו בספרו של חברינו היקר ז"ל, ניסן נצר, אשר העברית העממית הייתה בנשמתו ובלבו, והוא תרם לנו הרבה בדברים שכתב  עליה ולימד אותה בקורסים רבים ובספרים ומאמרים לא מעטים.

[1] המאמר נכתב ונישא לראשונה בהרצאה במחלקה ללשון של אוניברסיטת בר אילן עם פרישתו של ד"ר ניסן נצר ז"ל. לצערנו הרב הוא מוגש עתה לזכרו של חברנו היקר.

[2] נ' נצר (2008), עברית בג'ינס: דמותו של הסלנג העברי, באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

[3] https://www.makorrishon.co.il/

[4] ועיינו גם: מ' פרוכטמן, העברית שלנו : העברית המדוברת – היבטים ומגמות (סקירה). בתוך  הד האולפן החדש באינטרנט 89 (תשסו) 102-113.

[5] ר' רוזנטל (2005), מילון סלנג המקיף, ירושלים: כתר.

מה דעתך על אלה?

חדש באתר: פינות לשון מאת ד"ר ניסן נצר דבר תורה לשוני: פינות לשון על פרשת השבוע עברית של שבת: במדבר, דברים וחגים / ניסן נצר הד"ר ניסן נצר – דברים אחדים לזכרו