האם באמת יש ארבע עונות לשנה?

(לחצו להגדלה)

מגזין ניסן תשפ"ג, גיליון מספר 21

הטור בטקסט "חי":

אבותינו לא חילקו את השנה לארבע עונות מובחנות, כמו שמקובל היום, אלא רק לשתיים: קיץ וחורף. מתקופת חז"ל מוצאים חלוקה של השנה לארבע תקופות, אבל לא במשמעות תקופות של מזג האוויר. רק בימי הביניים יש ניצנים לחלוקה לעונות במשמעות המטאורולוגית. בלשון ימינו מקובלת חלוקה "רשמית" לארבע עונות, בהשפעת החלוקה באירופה.

נצא למסע בזמן בעקבות עונות השנה.

תקופת המקרא

במקרא מדברים על שתי עונות בלבד: קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם (תהלים עד, יז).

קיץ – העונה החמה. מילה זו משמשת גם לפירות, בעיקר תאנים, כגון וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם (ירמיהו מ, י). הקשר בין המשמעויות הוא שעונת איסוף התאנים בקיץ דווקא.

חורף – העונה הקרה והגשומה.

אביב וסתיו – המילים מופיעות במקרא, אבל שלא במשמעות הרווחת בימינו:

אביב – התבואה לפני גמר הבשלתה, בעוד גרעיניה רכים. כלומר אָבִיב אינו שם של עונה כלל. במכת הברד מופיע כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב (שמות ט, לא), ורש"י על המקום מסביר: "כבר ביכְּרה ועומדת בְּקַשֶּׁיהָ… עמדה באִבֶּיהָ, לשון בְּאִבֵּי הַנָּחַל". איבי הנחל הם הצמחים הרעננים שעל גדות הנחלים.

נוסף על אביב במשמעות תבואה מופיע במקרא חודש האביב במשמעות תקופת זמן – חודש ניסן שבו הדגן נעשה אביב, כלומר הגרעינים הופכים רכים.

סתיו – המילה מופיעה פעם אחת, והיא מילה נרדפת לחורף: כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ (שיר השירים ב, יא).

המילה סתיו מופיעה במשמעות חורף גם בתרגום הארמי לתורה. לאחר המבול הקב"ה מבטיח כי עֹד כׇּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ (בראשית ח, כב), ואת וָחֹרֶף אונקלוס מתרגם לארמית: וְסִתְוָא. כלומר גם בארמית המילה סתיו מציינת את עונת החורף. אגב, בערבית שִׁתַא (شِتَاء) = גשם וחורף [יש בין ערבית לעברית חילופי שׁ–שׂ/ס: בערבית בַּשַׁר (במשמעות בשר ודם), בעברית: בָּשָׂר; בערבית: שַׁהַר (חודש), בעברית: סהר (ירח המציין את התאריך החודשי)].

תקופת חז"ל

כמו במקרא גם בתקופת חז"ל התפיסה הייתה של שתי עונות מרכזיות: ימות החמה (המקבילה לקיץ) וימות הגשמים (המקבילה לחורף). ואולם כבר בתקופת חז"ל מוצאים את החלוקה של השנה לארבעה חלקים או תקופות: תקופת תשרי (=שכוללת את החודשים תשרי, מרחשוון, כסלו), תקופת טבת (=החודשים טבת, שבט, אדר), תקופת ניסן (=החודשים ניסן, אייר, סיוון) ותקופת תמוז (=החודשים תמוז, אב, אלול). כלומר, כמו בתקופת המקרא גם בתקופת חז"ל אין חלוקה לארבע עונות, אלא החידוש הוא חלוקה לארבע תקופות.

משמעות השמות חורף, אביב וקיץ בלשון חז"ל היא כמו במקרא, והמילה סתיו אינה משמשת בלשון חכמים, אלא מופיעה בציטוטים מן המקרא.

תקופת ימי הביניים

הפייטנים (הן בארץ ישראל והן בספרד) שיבצו ביצירותיהם את המילים סתיו, חורף, אביב וקיץ ביצירותיהם, אבל לפי המשמעות במקרא. רק באביב הם השתמשו גם במשמעות המקובלת בימינו: עונת השנה שבין החורף לקיץ.

הינה דוגמה אחת לשימוש בסתיו במשמעות חורף, מתוך הפיוט כתב סתיו לר' שלמה אבן גבירול:

כָּתַב סְתָיו בִּדְיוֹ מְטָרָיו וּבִרְבִיבָיו
וּבְעֵט בְּרָקָיו הַמְּאִירִים וְכַף עָבָיו
מִכְתָּב עֲלֵי גַן מִתְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן.

תקופת ימינו

כאמור, החלוקה של השנה לארבעה חלקים/תקופות החלה בימי חז"ל, אבל בימי הביניים החל אביב לשמש במשמעות של עונת המעבר בין החורף לקיץ. העברית שלנו עשתה עוד צעד – בהשפעה של ארצות אירופה. כיוון ששָם יש חלוקה ברורה בין ארבע עונות השנה, החלו גם דוברי העברית בארץ לחלק את השנה לארבע עונות, והחלו להשתמש גם בסתיו במשמעות תקופת המעבר שבין הקיץ לחורף. וכך הגענו למצב היום שבו המילים סתיו, חורף, אביב וקיץ משמשות במובן המטאורולוגי דווקא.

חשוב לציין שהמציאות באירופה היא שאכן יש ארבע עונות (למשל, שם יש תקופת שלכת אמיתית), אבל המציאות בארץ היא שאין ארבע עונות שמֶשך כל אחת מהן כשלושה חודשים, אלא שתי עונות מרכזיות – חורף וקיץ. וכמאמר נעמי שמר בשיר "מצעד האביב": "כי כאן האביב הוא בן יומיים כאן האביב ימות צעיר".

בניגוד לשיר של נעמי, השיר "על עונות השנה" מאת הגשש החיוור הוא שיר המתאים למציאות אירופית ופחות למציאות הארץ-ישראלית: "שיר פשוט על עונות השנה לא משורר אותו כתב אלא האוהבים, שבאביב בחורף, בקיץ ובסתיו", וכל בית השיר עוסק בעונה אחרת, ובסך הכול בארבע עונות.

מה דעתך על אלה?

האם בעברית באמת יש ארבע עונות לשנה? עם הלשון בחוץ – אפשר להטיל פסיק לפני וי"ו החיבור? גלידה בחורף איך הוגים שובל? הממצאים מפתיעים!