"אליעזר בן יהודה – מחיה השפה העברית". האומנם?

א. השפה העברית לא הייתה מתה ולכן לא נכון לדבר על החייאתה.

גם כשחדלה לשמש כשפת אם, שימשה העברית בתפילות, בלימוד, בספרות השו"ת, במפגש בין יהודים מגלויות שונות, ואפילו בחוזים ובשטרות.

זה כמובן לא סותר את העובדה שהנס הוא שהעברית חזרה להיות שפת אם – שלי, שלכם, וגם של עוד כ-7 מיליון בני אדם היום.

בן יהודה ואחרים הפכו את העברית לשפה "אופפת כול", כלומר מדוברת בכל תנאי החיים.

וכאן אני מגיע לדבר השני שבעייתי במשפט "אליעזר בן יהודה – מחיה השפה העברית".

ב. אליעזר בן יהודה לא פעל בחלל ריק – אדם אחד אינו יכול להפוך שפה לשפת אֵם של עם שלם בלי הרבה אנשים חשובים אחרים.

אנשים רבים קדמו לבן יהודה בפועלם לשפה העברית: סופרים ועיתונאים, גננות ומורים. והיה אפילו ילד שגדל על טהרת העברית לפני איתמר בן אב"י. הרחבה תמצאו בספר "שלושה שקדמו לבן יהודה".

ביאליק חידש יותר מילים מבן יהודה, עיתונים בעברית היו לפני העיתון של בן יהודה, מי שבפועל לימד את הילדים לדבר בעברית היו הגננות הראשונות, ואסור שמקומן ייפקד מסיפור התחדשות העברית כשפת אם. מישהו אי פעם דיבר איתכם על אסתר שפירא – הגננת הראשונה שגידלה ילדים רבים על טהרת העברית? הרחבה בספר: "לא מבטן אלא מגן".

איך קרה שבן יהודה הפך לסמל "מחיה השפה העברית"?

כי הוא היה אדם אחד שעשה באמת הרבה דברים:

הוא התאבד על העברית, הוא החליט "להקריב" את בנו על מזבח הדיבור רק בעברית, הוא השקיע שעות בנושא חידוש העברית, הוא כתב מילון מטורף, הוא היה נשיא ועד הלשון (הארגון שלימים יהיה האקדמיה ללשון), הוא חידש מילים, הוא פרסם מכתבים וכתב מאמרים בעיתונו בנושא השפה העברית והקשר שלה לשיבת עם ישראל לארצו, ובעיקר כי העם צריך גיבור. ולא פחות חשוב מזה: משפחתו כולה דאגה ליחצן את כל פועלו.