המגנט, יודעים כולם, מושך אליו ברזל. אך מה גורם לו להיות כזה – ומנין שאב את שמו?

מגנט – הלא הוא אבן שואבת בעברית ישנה ויפה – קיבל את שמו מן העובדה שמֶחצב בעל יכולת טבעית למשוך ברזל היה ידוע בעולם העתיק, כמגיע ממקום בשם מגנזיה (מאיזור טורקיה של ימינו). האבן השואבת אליה ברזל נקראה magnesia lithos, כאשר ליתוס היא אבן (ליתוגראפיה היא גילוף או חריתה באבן). בלטינית, האבן השואבת הייתה ל-lapis magnes (חובבות התכשיטים מכירות את אבן-החן lapis lazuli, או בקיצור lapis, בעלת הגוון הכחול).

אבל המגנט שואב אותנו בחזרה למקורותיו: כבר היוונים הקדמונים ידעו על תכונתו של החומר למשוך אליו טבעות ברזל. הם גם שמו לב לכך שאותו חומר, כאשר משפשפים אותו בברזל, מעביר הלאה את תכונת המגנטיות גם לברזל, שנהיה בעצמו למגנט. בספרו "מלים מספרות" מגלה לנו נתן שפיגל כי בדיאלוגים של הפילוסוף היווני אפלטון, מופיעה תכונה זו של המגנט כמתארת את תכונתם של אנשי הרוח. וכך נכתב שם: למשורר ולכל אמן בחסד עליון יש כוח למשוך אליו אנשים רבים בחינו ובסגולות אחרות שלו. הומרוס, למשל, מושך אליו אנשים רבים וגם משוררים אשר שואבים ממנו השראה, הודות לכוח האלוהי שקיבל מן המוזה, בדומה לטבעות ברזל, המקבלות כוח מגנטי מן "האבן השואבת". כך, אפוא, גם בתחום הפעילות הרוחנית נוצרת לעיתים שרשרת מרובה של משוררים, אמנים וקולטי יצירות אמנות, אך כוחם של כל אלה שאוב מגאון גדול… שהוא עצמו יונק את השראתו מכוח עליון. עד כאן דברי שפיגל.

המגנט, כאבן שואבת, מוזכר כבר בתלמוד, ובפירושו אומר רש"י: " שואבת – מגבהת מתכת בלא נגיעה, כעין אותה שלועזין קלאמניס"ה בלעז (מגנט)". ובספרות שאלות ותשובות של הרשב"א (רבי שלמה בן אדרת, שחי בספרד במאה ה-14) נאמר כך: "או כמו שמעמידין את הברזל באבן השואבת, הנק' מגניט"ה, וג"כ (וגם כן) נק' (נקראת) קאלאמיט"ה" – והרי רש"י והרשב"א הכירו את לשונות אירופה, ובאיטלקית וספרדית גם בימינו נקרא המגנט calamita בדיוק כפי שהם מציינים!

והגאון הגדול, הרמב"ם, אשר היקף ידיעותיו מפליא כל כך, ניסח בצורה מדהימה את פעולתו של הכוח המגנטי, כולל העובדה שהמרחק מן הגוף הממוגנט קובע את מידת הימשכותו:

"וכבר נתבאר במדעי הטבע, כי כל גוף העושה פעולה מסוימת בגוף אחר, אינו פועל בו אלא בהיפגשו בו, או בפוגשו דבר הפגשו אם היתה פעולת אותו הפועל על ידי אמצעים. המשל בכך, שהגוף הזה אשר הוחם עתה, לא הוחם אלא מפני שנפגש עם גוף האש, או שהאש חממה את האויר והאויר הסובב את אותו הגוף חממו, ויהיה הפועל הקרוב לחימום אותו הגוף עצם האויר החם.  ואף אבן המגנט אינה מושכת את הברזל מרחוק, אלא בכוח המתפשט ממנה באויר הפוגש את הברזל. ולפיכך אינה מושכת בכל מרחק שיהיה, כמו שאין האש הזו מחממת בכל מרחק שיהיה, אלא במרחק שמשתנה האויר אשר בינה לבין הדבר המתחמם מכוחה" (המורה נבוכים, חלק שני, פרק י"ב).

וכל זה נכתב לפני 800 שנים! לא פלא שכתבי הרמב"ם הם אבן שואבת לכל מי שמתחקה אחר שורשי התרבות האנושית.