התקופה הזו של השנה היא תקופה יפה שבה רבים מן הפרחים פורחים, ולכן ראוי להקדיש להם מילה או שתיים, לפני שיברחו להם ימים אלה ויגיעו הימים החמים.
פרחים יש לא רק בטבע: על דבר יפה אנחנו אומרים שהוא "כפתור ופרח", ביטוי שמקורו בתיאור המנורה שבנו בני ישראל שתשמש במשכן. ואנחנו מדברים על פרחֵי טיס, ועל פרחֵי כהונה – אנשים שעושים את ראשית דרכם במסלול כלשהו, ובעבר נעשה שימוש בביטוי פִּרְחֵי הנשים ככינוי של לשון נקייה לדמי הווסת הראשונים.
אבל מי עוד – כמו פרחי הטיס – מתחיל את דרכו? האפרוח! וככל הנראה, לפי ספרות המחקר, אין להפריד בין פרח, אפרוח – לפרחי כהונה, וכולם מבטאים את המשמעות של נצר הצומח והחי.
האם האפרוח נקרא כך משום שהוא פורח באוויר? הדברים לא רחוקים מן האמת. על דבר שאיננו הגיוני ואין לו אחיזה במציאות אנחנו אומרים "עוֹרְבָא פרח" – ואיננו מתכוונים לכך שהעורב פרח (כמו פֶּרח) אלא שהוא פָרַח, במשמעות של בָּרַח. והדמיון בין המילים כמובן איננו מקרי: פָּרַח הוא בעצם מבטא אחר, ארמי בעיקר, של המילה המקראית בָּרַח. כך שיש הרבה משותף לאפרוח הפורח, לעורב הבורח ולפרח הטיס הממריא. וכמובן, המשמעות של לפרוח קרובה מאוד לזו של לברוח, בביטויים שונים: למשל פרחה נשמתו, כאשר הכוונה כמובן איננה שהנשמה הוציאה פרחים אלא שפרחה ונעלמה… ומנגד, מִגְדלים פורחים באוויר, כביטוי למשהו שאיננו מציאותי. היום, היינו אולי אומרים, לפי המשמעות המקובלת, מגדלים בורחים באוויר. ולא רק המגדלים פורחים באוויר: על מילים ערטילאיות, חסרות משמעות, אנחנו אומרים "אותיות פורחות באוויר", ומקור הביטוי הוא באותיות פורחות ונעלמות בנסיבות קשות: הגמרא מספרת על רבי חנינא בן תרדיון, שהמשיך להקהיל קהילות ולדרוש בתורה למרות גזרות המלכות, וספר תורה נתון בחיקו. כשתפסו אותו והציתו אותו ואת ספר התורה, אמר:
"אלמלֵי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר תורה עִמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני.
אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה?
אמר להן: גוילין נשרפין ואותיות פורחות"
ומעניין, שאת הקשר בין הפריחה לבריחה רואים גם בלשונות אחרות: לפי הבלשנים, flower קרוב לפועל flea (לברוח) וגם לפועל fly (לעוף). ובלי הקשרים לבריחה, המטבע ההולנדי (לפני היורו) היה florin שהוא במקור פרח, וגם המילה האנגלית flour (קמח) באה מכאן, שכן בעבר (עד 1830, שאז אומץ כתיב שונה כדי להבחין בין פֶּרח לקֶמח) המילה נכתבה כ-flower והמשמעות המקורית היתה היתה החלק הטוב של המנה, של הארוחה, דומה לביטוי שלנו "השְׂאוֹר שבעיסה". וראוי לציין, כי השאור שבעיסה החל את דרכו כבצק חמוץ המתפיח את העיסה (כלומר יסוד שלילי) ואילו היום משתמשים בו דווקא לציין מרכיב חיובי.
ומה עושה כאן הפְרֶחָה? כלום! כי פרֶחָה היא מן השורש הערבי פרח (לשמוח) ולכל היותר אפשר לקרוא לה שִמחה – ואילו לפְלורָה לקרוא פִּרִחִיָה!
כתיבת תגובה