פעם, לפני הרבה שנים, נהגו ילדים בארץ להתחפש בפורים לשום דבר: תלו (ההורים…) על בגדם כמה ראשי שום, ולידם את הלוגו של העיתון "דבר" – והרי לך שום דבר. מאז, "דבר" כבר ז"ל, וגם דיבתו של השום הוצאה לרעה בגלל ריחו, שכבר הקנה לו את השם הוורד המצחין – the stinking rose. מזלו, שמייחסים לו סגולות רפואיות, אחרת בוודאי היו מכריזים עליו חרם ונידוי.

על שום מה נדרשנו לשום? כבר בני ישראל, לאחר שיצאו ממצרים, ציינו אותו לטובה: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים". בקצרה: במצרים לא חסר להם שום דבר!

בלטינית, השום נקרא allium – ומכאן מנת הפסטה הפופולרית aglio olio כלומר פסטה בשום ובשמן. באנגלית הלכו לשם garlic דווקא מהמילה gar שבאנגלית מוקדמת פירושה חנית, רומח, מילה שהתגלגלה לשמו של הדג garfish שהוא בעברית חרטומן הים. ה-gar הצטרף ל-leek שהוא בצל, וקיבלנו את ה-garlic שמתאר היטב את צורתו המשוננת של פלח השום – ובעברית: שֵן שום.

אותה שן, או קצה מחודד, מופיעה במקורות הלשוניים מכיוון אחר לגמרי – שבסוף מתקשר גם הוא לשום, כאילו בא משום מקום. בלטינית acer פירושו חד, דוקֵר (בא מ-acus שהיא מחט). ואם הולכים אחורנית למקור היווני, akis היא נקודה חדה ולכן akros היא פסגה, והאקרופוליס המוכר לנו מאתונה היא העיר הגבוהה העליונה. ומכאן גם חַקְרָא – המצודה שבנה אנטיוכוס אפיפנס במקום גבוה השולט על ירושלים ובית המקדש. ואקרופוביה היא פחד גבהים, ואקרובט הוא צירוף של אקרו, גבוה + beinein, הולך ביוונית. מהשורש ac באה גם acme האנגלית שפירושה שיא או פסגה – וגם acne (אקנה. חזזית בעברית תקנית, פצעֵי בגרות בעברית נאה וחצ'קונים בלשון העם) שקיבלה את שמה בגלל הבליטות, הפסגות הקטנות, על עור הפנים. ומכאן המילה האנגלית acrid שפירושה חד, חריף, דוקר בטעמו, מפחיד.

והשום שלנו, איפה הוא מסתתר? המילון הבינלאומי המדעי מ-1855 נתן את השם acrolein לחומר המופק מבצל או משום, וצורפו כאן המילים acro (חד) + olere (להריח, בלטינית). לימים, סוּנתַז חומר שיש לו ריח חד ובלתי נעים עד מאוד שאכן נקרא acrolein. וכך התפתחו ה-acryl והאקריליק שאנחנו מכירים היטב מתחום צביעת הבית, הציור וגם כמשפחה של חומרים פלסטיים (כולל אקרילן הזכור לטוב מתעשיית הבגדים).

על פקיד השׁוּמָה לא דיברנו, כי הוא קשור לשומַת (שמאות) הנכסים שלנו, אבל אין לו כל קשר לשׁוּם – ושׂוּמָה עלינו לנקוט שׂוֹם שׂכל ולא להיתפס לקטנות, שחשיבותן כקליפת השום, שהיא כנראה דרגת החשיבות הנמוכה ביותר. אתר הקק"ל, בכל אופן, חוזר על גרסה שיש המחזיקים בה ואומר על הזית את הדברים הבאים: לוּם הוא גלעין הזית, שאין לו שימוש, והוא גם מידה קדמונית קטנה: פחות מכזית ויותר מקליפת השום. ואולי זה מקורה של המילה כלוּם, כמו לוּם?

בירושלים מצאו לנכון לקרוא רחוב על שם קהילות שו"מ – ולא על שמו של מאמן בית"ר ירושלים, יצחק שוּם, שבשום אופן לא סיפק את הסחורה לדעתו של גאידמק, ומצא את עצמו בשורת המאמנים לשעבר. קהילות שו"מ של הרחוב הן קהילות שפיירא, ורמיזא ומגנצה, שבהן ישבו חכמי אשכנז מן המאה ה-11 ועד המאה ה-14, עת נגזר עליהם גירוש לאחר שסבלו מנחת ידם של פורעֵי הצלב.