מילים "עדינות" במקורות

בימינו

הערות

כתיב מחראות, קרי מוֹצָאוֹת

(ברכות כג ע"ב)

כתיב שיניהם, קרי מֵימֵי רַגְלֵיהֶם

(ברכות כה ע"ב)

(שמואל א כה כב)

הֵסֵך את רגליו

(שמואל א כד ד)

(חולין כד ע"ב)

עשה צרכים

(נידה פ"ט מ"ב)

הסך את רגליו – יש המסבירים שהכוונה לעשיית גדולים

(שמואל א כד ד)

(ישעיה כח ח)

גָּלָל

(מלכים א יד י)

קרי וכתיב (מלכים ב יח כז; ישעיה לו יב):

כתיב חריהם/חראיהם, קרי: צוֹאָתָם

(ברכות כה ע"ב)

רְעִי

(שבת קכא ע"ב)

בלשון חז"ל צואה משמעה גם הפרשות אחרות, כמו צואת האוזן וצואת החוטם (ב"מ קז ע"ב), ומי רגליים בא גם במשמעות צואה (מכשירין פ"ט מ"ה)

בתנ"ך מופיעה המילה פֶּרֶשׁ (שמות כט יד) ויש המסבירים שהכוונה לצואה וכנראה גם לשתן (מלשון הפרשות הגוף) ויש המסבירים שהכוונה לפסולת

גם את המילה רֹאִי (נחום ג ו) יש המסבירים מלשון צואה והוא קרוב לרעי שבלשון חז"ל (בחילופי א–ע)

צואת העוף בתנ"ך מופיעה בכתיב: חרייונים (מלכים ב ו כה) ובקרי: דִּבְיוֹנִים. בלשון חז"ל היא מופיעה בשם לַשלֶשת

(ויקרא טו טז)

זִרְמָה

(יחזקאל כג כ)

(ברכות כא ע"ב)

במקרא מופיע קָרֶה (דברים כג יא – מִקְּרֵה לָיְלָה) במשמעות אירוע או מקרה של פליטת זרע

(ויקרא כא כ)

דַּכָּא/דַּכָּה

(דברים כג ב)

פַּחַד

(איוב מ יז)

(ברכות מ"ד ע"ב)

בלשון חז"ל יש כינוי מיוחד למי שיש לו ביצים גדולות או ארוכות: מְאוּשְׁכָּן (בכורות פ"ז מ"ה – נגזר מהמילה אשך), קַיָּין (ברכות מ"ד ע"ב)

(ויקרא טו ב)

יָרֵך

(שמות א ה)

שׇׁפְכָה

(דברים כג ב)

(ברכות פ"ז מ"ה)

גיד

(ברכות מ"ד ע"ב)

פַּרְמַשְׁתָּק

(מועד קטן יח ע"א)

אמה

(נידה יג ע"א)

מילה

(שבת פ"ט מ"ג)

אותו מקום

(יבמות עה ע"ב)

בעל גבר – איבר מין גדול. יש המסבירים שיש פה לשון נקייה של חילופי א-ג (אבר-גבר)

גיד – הרמב"ם (מורה נבוכים ג ח) סבור שגיד שבתנ"ך בא גם במשמעות פין

פרמשתק – מילה שאולה מפרסית

(ויקרא טו יט)

פֹּת

(ישעיה ג יז)

(נדה פ"ב מ"ג)

נידה

(שבת פ"ו מ"ב)

בית התורפה

(נדה פ"ח מ"א)

בית הבושת

(חולין פ"ט מ"ב)

אותו מקום

(נדרים כ ע"א)

מקום התורף

(ברכות כד ע"א)

קֳבָה (=קובה) – הרמב"ם (מורה נבוכים ג ח) סבור שקֳבָה שבתנ"ך בא במשמעות פות

אותו מקום – בא גם במשמעות מקום יציאת השתן של האישה (גיטין סט ע"ב)

יָרֵך – יש המסבירים שגם יָרֵך שמוזכר בפרשת אישה סוטה (במדבר ה כז) משמעו איבר המין הנשי

(בראשית כ יח)

(אהלות פ"ז מ"ד)

שיפולי מעיה

(נידה ס"ג א)

(יחזקאל טז ז)

דדיים

(יחזקאל כג ג)

עָטִין – המילה מופיעה פעם אחת: עֲטִינָיו מָלְאוּ חָלָב וּמֹחַ עַצְמוֹתָיו יְשֻׁקֶּה (איוב כא כד), והמשמעות מסופקת. יש המסבירים שהכוונה לדַד, שָד, ויש המסבירים שהכוונה לכי קיבול

(יבמות נג ע"ב)

(יחזקאל ח טז)

שֵת

(שמואל ב י ד)

(בכורות מ ע"א)

עֲגָבוֹת

(ברכות כד ע"א)

בחז"ל מופיעים עוד חלקים בישבן: פי הטבעת (בבא קמא צב ע"א) או בית נקובתו (פסחים עד ע"א) – מקום יציאת הצואה,  חַלחוֹלֶת (חולין נ ע"א) – הקטע האחרון של המעי הגס שמסתיים בפי הטבעת

טחורים – התנפחות הוורידים בחלחולת. בתנ"ך באה צורת הכתיב עפלים וצורת הקרי טְחֹרִים, ולפעמים גם מופיעה צורת הכתיב טְחֹרִים. בלשון חז"ל טחורים מכונים תַחְתּוֹנִיּוֹת (שבת פ"א ע"א)

(שמות רבה מג)

(ויקרא כ יח)

(בראשית רבה פרשת ו אות ו)

(בראשית ט  כב)

עֵרֹם, עֵירֹם

(יחזקאל טז ז, לט)

עָרֹם, עָרוֹם 

(ישעיה נח ז; שם כ ב)

עֶרְיָה

(יחזקאל טז ז)

מָעוֹרִים

(חבקוק ב טו)

מַעַר

(נחום ג ה)

כנף

(דברים כג א)

מַעַר – המילה מופיעה פעם אחת בתנ"ך מַעֲרֶה

כנף – מלשון כיסוי וסתר. משמעות זו באה נוסף על המשמעות הרווחת

(דברים כה יא)

(בראשית ל טז)

יָדע

(בראשית ד א)

בא על־

(בראשית כד מב)

בָּעַל

(דברים כאי ג)

התעלס

(משלי ז יח)

קָרב אל־

(בראשית לז יח; ויקרא כ טז)

ניגש אל־

(שמות יט טו)

זָנָה

(בראשית לח כד)

הִתְנוּ אֲהָבִים

(הושע ח ט)

ראה ערווה

(ויקרא כ יז)

גילה ערווה

(ויקרא יח ו)

קרי וכתיב (דברים כח ל):

כתיב ישגלנה, קרי יִשְׁכָּבֶנָּה

(ברכות טז ע"א)

מְספר עִם

(נדרים כ ע"א)

שימש / שימש מיטתו

(גיטין ע ע"א)

נזקק לאשתו

(בבא מציעא קז ע"ב)

עשה צרכים

(ברכות סב ע"א)

מְדַבּר

(ירושלמי כתובות פ"א כה סע"ג)

אוכֵל

(כתובות סד ע"ב)

נהנה ל־

(נדרים פ"ח מ"ז)

התייחד עם־

(גיטין פ"ח מ"ד)

הלין

(תמורה כט ע"א)

נכבש

(יבמות ס"ט ע"ב)

קלקל

(יבמות צב ע"א)

דָרס

(כתובות יג ע"א)

הֶרגֵל דָבר

(עבודה זרה יז ע"א)

הֶרְגל עברה

(שבת יא ע"א)

לצחק בתנ"ך (וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ) נתון בוויכוח פרשני מה משמעו – יחסי מין או משחק מקדים וכדומה

עשה צרכים – משמעו גם השתין

חז"ל (בראשית רבה פ ה)

דורשים את לשון עינוי במקרא (וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ): "וישכב אותה – דרכה, ויענה – שלא כדרכה"

אוכל – לפי הדרש יש לכך רמז כבר בתנ"ך: כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל (בראשית לט ו)

בתנ"ך השורש ר-ב-ע משמש למשכב עם בהמה: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כׇּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ (ויקרא כ טז)

בלשון חז"ל בהקשר של בעלי חיים מופיע נזקקים זה לזה (בבא בתרא עד ע"ב) וגם מזדווגים: "בהמה וחיה ועוף

שמזדווגין זה אצל זה" (ראש השנה יא ע"א). כמו כן מופיע מתעסקים (זבים ב ב)

נכבש – כנראה במשמעות של בעילה באונס

ניגש אל־ – מופיע בהכנה למעמד הר סיני והכוונה שלא לשכב עם האישה

(בראשית לד לא)

קְדֵשָׁה

(בראשית לח כא)

(כלים כח ט)

בימי הביניים מופיעה המילה נַפקָנית וגם נַפקָה – מלשון נפק הארמית שמשמעו יצא

ניאוף

(הושע ו י)

זימה

(ויקרא יח יז)

ניאוף

(ירמיה כג יד)

(אבות ג יב)

עריות

(עבודה זרה כא ע"ב)

ערווה בלשון חז"ל באה גם במשמעות  כינוי לאישה האסורה ביחסי מיין עם אדם בעל קרבה משפחתית (חגיגה א ז)