ה"רגע" מוקדש הפעם לענייני חולין: בכתיב חסר, היינו כותבים ומנקדים חֻלִּין כשהדגש בלמ"ד מסגיר שהשורש הוא חלל. לכן, חֹל המועד ייכתב כך בכתיב חסר, להבדיל מן החוֹל אשר על שפת הים, שגם הריבוי שלו שונה: חוֹלוֹת. בדיוק כמו תֹּף-תֻּפִּים, מלשון תפף לעומת קול-קולות.
חול (נחזור לכתיב מלא) הוא מה שמותר בשימוש, מה שחוּלַל במובן זה שכבר עשו בו שימוש. "וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ" קובעת התורה. והכרם הוא רק אחד: "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ… וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ… וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ". ומאלה לומד הרמב"ם מה צריכה להיות ההתנהלות הנכונה של אדם המתחיל את חייו: "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו בתחילה, ואחר כך יקנה בית דירה ואחר כך יישא אשה".
לא רק בעברית השורש ח-ל-ל מלמד על מה שמותר: רוב המוסלמים מקפידים לאכול בשר "חלאל" – כזה שהוא מוּתר, חוקי, ומנוגד ל"חראם". המושג מתייחס לכללים רבים בדין המוסלמי, אבל השימוש העיקרי הוא כדי להבחין בין בשר מותר, "כשר" למאכל, לשאינו כזה.
החֻלִּין הביאו להמצאת המילה חֻלּוֹנִי לתיאור מי שאינו דתי, ולימים היא היתה למילה המוכרת לנו היום: חילוני.
אבל, הֵיתר השימוש זכה לפירוש רחב יותר, ומי שעושה פעולה בוטה וגסה נקרא מחלל, כגון בחילול הקודש, חילול כבודה של אשה ועוד. מעניין גלגול המילה באנגלית: profane הוא גם שם תואר וגם פועַל. כפועל, פירושו לחלל, לטמא. והוא נגזר בלטינית מאלה שלא הותר להם להיכנס למקדש, ומילולית: אלה העומדים מול המקדש (pro – לפני, fanus – מקדש). בסמיכות-זמן, בתחילת המאה ה-16, הופיעו לראשונה שני המובנים לביטוי שקודם לכן היה שמור לאלה שנודו מקהל המאמינים: המובן הראשון הוא חילוני – והמובן השני הוא מושחת, גס.
אבל, האנגלית מכירה עוד סוג של חילוני, שלאו דווקא מקושר אוטומטית לתכונות שליליות. secular באנגלית, ובצורות דומות גם בלשונות אחרות, גם הוא חילוני, אבל "מזן אחר". הפעם, התכונה המאפיינת אותו שהוא חי חיים ארציים, כאלה הקשורים למדינה, לארץ, ולא לממסד הכנסייתי. Sæculum בלטינית פירושו תקופת-זמן, דור. הפירוש הזה הורחב לדבר שהוא גשמי, עולמי – ומכאן, כמי שהם גשמיים ולא שייכים לעולם הדתי ה"גבוה", החילוניים החלו להיקרא secular. הדוקטרינה הסקולארית גורסת שאדם צריך לעשות טוב בחייו בלי קשר לאמונתו הדתית או לְמה שצפוי לו בעולם הבא. ורק כדי לסגור את המעגל הלשוני, ה-sæculum נשאר בלשונות אירופה גם במובן של תקופת זמן: מאה שנים הן siècle בצרפתית, siglo בספרדית ו-secolo באיטלקית. secula seculorum per הוא ביטוי שנתקלים בו לעתים (גם מי שלא קוראים מדי יום את עיתון הוותיקן…) שמשמעותו: לנצח נצחים, לעידן ועידנים. ועדיין בזמן החילוני: גם הביטוי temporal בא לציין חילוני, והוא נגזר מ-tempus, שהוא זמן, מכך שדבר שזמנו קצוב הוא ארצי, גשמי.
היפוכו של החילוני הלא הוא הדתי. המילה דת, במקורה פרסית, החלה רק בתקופות מאוחרת יחסית לשמש למה שאנחנו מכירים היום, למשל דת משה וישראל או הדת הנוצרית. לפני כן, דת היתה מנהג, כגון בביטוי "אחת דתו למות", או במגילת אסתר: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם". בלועזית, הדת היא religio (ונגזרותיה בלשונות השונות). למקור המילה יש השערות שונות (בהזדמנות אחרת הורחב כאן בנושא זה), שאחת המקובלות היא השורש religare בלטינית, לקשור היטב, להדק במשמעות של חיים שכובלים אותך למסגרת. וכדי לחזור לעברית שלנו: הדתי מאוד הוא אדוק – ואדוק, פירושו בעצם הדוק, וחזרנו להידוק המאפיין את אורח החיים הדתי. בלשון חז"ל, המילה אדוק אכן שימשה כתחליף למילה הדוק ופירושה צמוד בחוזקה.
כתיבת תגובה