החיים הם כמו משב-רוח: הם מתחילים כשנופחים באדם רוח חיים – ומסתיימים בכך שהוא נופח את נשמתו. בנימה אופטימית זו, כדי שיהיה טוב על הנשמה, נעסוק בעניינים שברוח.
מתחילים בבראשית כמובן: " וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". למי יש נשמה? מי שהופחה בו רוח-חיים. בעברית, וגם בשפות אחרות, המילים הללו קשורות ביניהן גם בצד הלשוני, וגם במושג שהן מייצגות. ואיתן נמצאת כמובן גם המילה נשימה, שקרובה גם לאקט של שאיפת האוויר, הרוח, וגם לנשמה. על המקום היסודי שלהן ניתן ללמוד מאחת הברכות הראשונות שאומרים בהשכמת הבוקר, ומקורה בתלמוד, מסכת ברכות: "אֱלֹהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי. וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא".
הנפש גם היא באה ממקור זה: השורש נ-פ-ש, אומרים החוקרים, פירושו לנשום, והוא קרוב מילולית ועניינית לשרש נ-ש-פ (נשיפת אוויר). ומי שנופש הוא זה שנח, שמשיב את רוחו. והינשוף הוא זה שמשמיע קולות נשיפה (כשם שציפור לילה אחרת, התנשמת, משמיעה קולות של נשימה), אף שיש מי שמוצא את מקור שמו של הינשוף דווקא בנשף מלשון לילה, כגון בביטוי מאחֵר בנשף, ולכן הוא נקרא גםtwilight bird – ציפור דמדומי-הלילה.
נחזור למדעי הרוח: הבסיס למילים הלועזיות הבאות כולן הוא spirare בלטינית שפירושו לנשום. ממנה, ה-spirit שהיא רוח בהרבה יותר ממובן אחד, החל מה-Spirit of St. Louis, "הרוח של סנט לואיס", מטוסו של צ'ארלס לינדברג, שהיה הראשון שחצה בטיסה ללא חניית-ביניים את האוקיינוס האטלנטי בשנת 1927 – וכלה בספיריטיסטים, המאמינים בקיומן של רוחות מתים שניתן לבוא עימן בקשר. וייתכן אפילו שהם שרים מזמורי ספיריצ'ואלס – מזמורי רוחניות.
אבל הרשימה עוד ארוכה: הרוח הזו שימשה היטב את הנוצרים להסביר את לידתו של ישו, בעזרתה האדיבה של רוח הקודש, היא ה- spiritus sanctus. הרוח, מסתבר, נשבה לכמה וכמה כיוונים: היא הפכה ל- esprit de corps – מילולית, רוח הגוף, אך במובן המקובל: רוח הגייסות, רוח הלוחמים – ובכיוון אחר, ה-esprit הצרפתי היה ל-sprite באנגלית, שבמקורו היה רוח, ואח"כ רוח-רפאים ובסוף שֵדון, וכמובן שם מסחרי למשקה קופצני. ובמאה ה-18, בעקבות המובן ה"מרחף" שייחסו האלכימאים לחומרים מסוימים, spirits הפכו מילה מקובלת למשקאות חריפים. וזהו כמובן גם הסְפִּירט שאנחנו מכירים כאלכוהול לבערה. ואגב, אם אתם רואים על אריזת החומר כיתוב "כוהל מפוגל", ולא ידעתם מדוע, הרי המילון מסביר כך: "כוהל מפוגל שמזגו בו חומרים שונים לשם פגימת טעמו כדי שלא ישמש לשתייה" – וכך הפכו אותו לפיגול!
מאין כל החידושים האלה? יש הרבה השראה מאחוריהם! השראה היא inspiration באנגלית, כמובן מאותו שורש. ומי שהמציא אותן, בוודאי היו לו שאיפות (של רוח, של אוויר!) שהן אַסְפּירַציות, מילולית: נשימות אל או לעבר. ואם הוא ישב עם עוד כמה אנשים ו"נשם ביחד" איתם, הרי זו קונספירציה: con (ביחד) + ספירציה (נשימה). ומאוד יכול להיות שהם שתו spirits שכבר פג התוקף שלהם, והגיע ה-expiry date – אכן, מאותו שורש שכן ex פירושו החוצה.
על הנפש, אחותה התאומה של רוח החיים כבר דיברנו. נפש בלטינית היא animus ולכן בעל-חיים הוא animal ולכן הנפָשָה בסרט קולנוע היא אנימציה. גם בערבית השכנה לנו נאפס היא נשמה, רוח, חיים, עצמיות. וגם ביוונית, השכנה הרחוקה קצת יותר, psyche (ומכאן למשל פסיכולוגיה) היא גם נשימה – וגם נשמה, רוח. ובאותה יוונית, anemos – שהיתה ל-animus הלטינית – היא רוח, כזו שנושבת. animus היתה, כמו בעברית, "נשימת-אוויר", והמילה הושאלה להפחת רוח חיים, יצור חי.
וכך תצאו לעבר סוף השבוע בידיעה ברורה ש"נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר: 'שבת ויינפש'".
כתיבת תגובה