תכירו את אחת התופעות המרתקות בעברית: "הגזירה לאחור". התופעה אחראית למילים חדשות שנוצרו בעברית וגם לחריגות בתקן – כך נולדו המילים: עוגייה, גחל, עיירה וגרוטאה.
Loading...
Reload document 
Open in new tab
מגזין טבת תשפ"ד, גיליון מספר 29
הטור בטקסט "חי":
יש מגוון סיבות להגייה לא תקנית בעברית, ואחת מהן היא תופעת הגזירה לאחור. התופעה הזו אחראית לא רק להגייה לא תקנית של מילים, אלא היא גם '"מחדשת" מילים – חלק מהן מוגדרת לא תקניות (עָדָש במקום עדשה), וחלק מהן הפכו לחלק מהשפה והאקדמיה מכירה בהן הלכה למעשה (לחמנייה במקום לחמנית).
תיאור התהליך: בגזירה לאחור יוצרים בדרך כלל מצורת הרבים של מילה מסוימת את צורת היחיד, אף שבפועל צורת היחיד שונה.
אדגים בדוגמה תאורטית: לוּ היו גוזרים מצורת הרבים נשים את צורת היחידה בהורדת סיומת הרבים ־ים, היו אומרים את צורת היחיד נש. אין דובר עברית שבאמת גוזר כך לאחור את המילה נשים, אבל בטור הזה תכירו גזירות לאחור אחרות שהן "מוזרות" לא פחות כשיודעים מהי צורת היחיד הרשמית של המילה.
יצוין כי כמעט שאיני נדרש לשאלת התֶקן – אם המילה בגזירה לאחור התקבלה או לא. כל שבאתי הוא להציף את התופעה המעניינת הזו ולהדגימהּ.
לחמנייה, עוגייה, סופגנייה
זה באמת מפתיע אבל השם הרשמי של הלֶחם הקטן הוא לחמנית, של העוגה הקטנה – עוגית, ושל המאפה בחנוכה – סופגנית – כך מופיע במילון כלכלת הבית של האקדמיה ללשון.
צורות היחיד הרווחת היום: לחמנייה, עוגייה, סופגנייה, נוצרו בדרך של גזירה לאחור. כיוון שברבים אומרים לחמניות, עוגיות, סופגניות, גזרו אחורה את צורת היחיד: לחמנייה, עוגייה, סופגנייה.
לחמניות –> לחמנייה (במקום: לחמנית)
עוגיות –> עוגייה (במקום: עוגית)
סופגניות –> סופגנייה (במקום: סופגנית)
עיירה
בתנ"ך צורת הרבים של עיר היא ערים. בלשון חז"ל נוצרה צורת הרבים עיירות.
בלשון ימינו גזרו לאחור את הצורה עיירה ולא בטעות, אלא כדי לענות על הצורך לבדל בין עיר ובין עיר קטנה – עיירה (ובעיקר כתרגום לשטייטל מיידיש).
עיירות –> עיירה
ערכאה
בלשון חז"ל מופיעה רק הצורה ערכאות ("ערכאות של גויים"). כשהיו צריכים בעברית החדשה לתת שם לכל אחת משלוש הדרגות בבית המשפט, גזרו לאחור את הצורה ערכאה במקום ערכה.
ערכאות –> ערכאה (במקום: ערכה)
קלישאה
מקור המילה בצרפתית Cliché (קְלִישֶׁה), ובעברית רשמית: קלישָה. צורת הרבים בעברית היא קְלִישָׁאוֹת (כמו עוד מילים שאולות: טבלה – טבלאות), ומצורת הרבים הזו גזרו לאחור את צורת היחיד: קלישאה במקום קלישה.
קלישאות –> קלישאה (במקום: קלישה)
הרפתקאה
המילה הרפתקה נוצרה בעברית שלנו מהמילה הרפתקא בארמית.
לא יודעים בוודאות מה מקור המילה ומשמעה, אבל מקובל לומר שיש לה קשר למילה פרסית בעלת משמעות דומה: הזדמנות, מאורע. כלומר הרפתקא בארמית – זמן או מאורעות בזמן, ומכאן בלשון ימינו: מקרה או מאורע מפתיע או מרתק שכולל סכנה או אתגר. בעברית צורת הרבים של המילה היא הרפתקאות (כמו: קופסה – קופסאות), והצורה הרפתקאה נוצרה בדרך של גזירה לאחור מצורת הרבים, במקום הרפתקה.
הרפתקאות –> הרפתקאה (במקום: הרפתקה)
על צורת הריבוי ־אוֹתלא אחת יש מילה שמופיעה בתנ"ך בריבוי מסוים, ואילו בלשון חז"ל צורת הריבוי באה בסיומת ־אוֹת, כמו שרשְרות בתנ"ך לצד שרשראוֹת בחז"ל. יש מילים שאינן מופיעות בתנ"ך כלל אלא רק בלשון חז"ל, וכשהן מופיעות בריבוי הן בסיומת ־אוֹת, כמו: טבלה – טבלאות. מה פשר הוספת האל"ף המוזרה הזו? בספרות חז"ל מתחילה תופעה מעניינת: מילים לועזיות שחדרו לעברית מהיוונית או מהלטינית ומסתיימות בתנועת a מקבלות תוספת ־אוֹת (ובכתבי יד אחרים: ־יוֹת) בצורת הרבים של המילה, כדי לשמר את התנועות של המילה היוונית: טבלָה – טבלָאות, דוגמָה – דוגמָאות, קופסָה – קופסָאות, במקום הריבוי המצופה: טבלות, דוגמות, קופסות. בהמשך התרחבה התופעה והחלו בלשון חז"ל להוסיף את הסיומת ־אוֹת ברבים גם כשהמילה אינה מסתיימת בתנועה: פנקס – פנקְסאות, בסיס – בסיסָאות, במקום פנקסים, בסיסים. בהמשך התרחבה הוספת ־אוֹת גם למילים ארמיות וגם למילים עבריות במקור: |
גרוטאה
מקור המילה גרוטה ביוונית: γρύτη (grute). המילה חדרה ללשון חז"ל, וצורת הרבים שלה: גרוטאות. בגזירה לאחור מצורת הרבים נוצרה צורת היחיד גרוטאה במקום גרוטה.
כופתאה
מקור המילה כופתה כנראה בשפה הפרסית, שם משמעה: קציצה, עיגול בשר. המילה כופתא מופיעה בגמרא. בעברית החדשה יצרו את צורת הרבים כופתאות (כמו: כורסה – כורסאות), ובגזירה לאחור החלו לומר כופתאה במקום כופתה.
כופתאות –> כופתאה (במקום: כופתה)
פַּדְלָאָה
מילת הסלנג פדלאה מקורה ביידיש פַּדְלֶה = נבלה, פגר. המילה חדרה לעברית בצורת הרבים: פַּדְלָאוֹת.
בעברית מהמילה פדלאות גזרו לאחור את צורת היחיד, וקיבלנו פדלאה במקום פדלה.
פדלאות –> פדלאה (במקום: פדלה)
פרשייה
המילה פרשה מופיעה כבר במקרא, אבל רק בצורת היחיד. בלשון חז"ל יש שתי צורות רבים: פרשות ופרשיות.
מצורת הריבוי פרשיות גזרו בעברית ימינו את צורת היחיד פרשייה וגם העניקו לה משמעות אחרת: אירוע שיש בו משהו שערורייתי או עסיסי.
פרשיות –> פרשייה (במקום: פרשה)
אָשָך, חָרָק
רבים אומרים אָשָך וחָרָק במקום אֶשֶך וחֶרֶק.
מקור הטעות בגזירה לאחור מצורת הרבים. כיוון שאומרים אֲשָכים וחֲרָקים בתנועת a, גזרו לאחור את צורת היחיד אָשָך וחָרָק גם בתנועת a.
יש לומר אֶשֶך וחֶרֶק בדיוק כמו אֲבָנים – אֶבֶן, חֲבָלים – חֶבֶל.
אֲשָכים –> אָשָך(במקום: אֶשֶך)
חֲרָקים –> חָרָק (במקום: חֶרֶק)
עָנָב
אם מישהו אוכל רק ענב אחד מאשכול ענבים יש סיכוי שהוא יאמר שהוא אוכל עָנָב אחד, במקום הצורה התקנית עֵנָב, בהשפעת צורת הרבים עֲנָבים.
עֲנָבים –> עָנָב (במקום: עֵנָב)
כְּעָך
כשחיפשו מילה עברית לבייגלה, חידש זאב יעבץ, חבר ועד הלשון (הגלגול הקודם של האקדמיה ללשון) את המילה כַּעַךְ. יעבץ מצא את המילה בלשון חז"ל: "עשאה [את העיסה] כעכין חייבת, עשאה לימודין פטורה" (תוספתא חלה א, ז), והוא גם הושפע מן הערבים ש"קוראים בשם כעך […] למין המאפה […] העשוי כטבעת". כמו שַעַר – שְעָרים, צורת הרבים של כַּעַךְ היא כְּעָכִים, ובגזירה לאחור גזרו בטעות את כְּעָך במקום כַּעַךְ.
כְּעָכִים –> כְּעָך (במקום: כַּעַךְ)
צְדָף, צְדָפָה
בעברית ימינו יש המילה צֶדֶף ויש המילה צִדְפָּה.
צֶדֶף מקורה בערבית, והיא חדרה לעברית בימי הביניים. משמעה: "השכבה המבריקה שיש בצד הפנימי של הקונכייה של מקצת הצדפות, והוא חומר לייצור תכשיטים ולקישוט כלים. בימינו רוֹוח השימוש במילה צֶדֶף לא רק לחומר עצמו אלא לכל אחת מקַשׂוות הקונכייה הפזורות בהמוניהן על חוף הים" (מתוך אתר האקדמיה ללשון).
צִדְפָּה מקורה בעברית החדשה, ומשמעה "רַכִּיכָה החיה במים ומכוסה בקוֹנכייה בעלת שני חלקים צמודים (קְשָׂווֹת)" [שם].
צֶדֶף ברבים: צְדָפִים; צִדְפָּה ברבים צְדָפוֹת. ומצורות הרבים האלה גזרו בטעות את צורת היחיד באותן התנועות (שווא וקמץ): צְדָף במקום: צֶדֶף, צְדָפָה במקום: צִדְפָּה.
צְדָפִים–> צְדָף (במקום: צֶדֶף)
צְדָפוֹת –> צְדָפָה (במקום: צִדְפָּה)
גֶּחָל / גַּחַל
המילה מופיעה במקרא ביחיד וברבים: גַּחֶלֶת – גֶּחָלִים.
לא אחת שומעים היום את הצורה גֶּחָל או גַּחַל במקום הצורה גַּחֶלֶת. גם פה הסיבה היא גזירה לאחור: גֶּחָל שומר את אותן התנועות של גֶּחָלִים, ואילו גַּחַל כמו פְּחַדים – פַּחַד.
גֶּחָלִים –> גֶּחָל/גַּחַל (במקום: גַּחֶלֶת)
עדשה ועדשים
המאכל עֲדָשִׁים מופיע במקרא רק בצורת הרבים, וצורת היחיד עֲדָשָׁה מופיע בלשון חז"ל.
הצורה עָדָשׁ היא גזירה לאחור, והפעם הגזירה הזו גוררת עוד בעיה, ולא בתחום ההגייה אלא בתחום המין הדקדוקי: עָדָשׁ נשמע זכר, ולכן רבים נגררים לומר עדשים אדומים במקום אדומות בנקבה, כיאה לצורה התקנית עֲדָשָׁה.
עֲדָשִׁים –> עָדָשׁ (במקום: עֲדָשָׁה)
גַּנֵּן
בעבר היו רק גננות, והיום יש גם גברים בתפקיד החשוב הזה. כשהתעורר הצורך לתת שם לגַּנֶּנֶת ממין זכר, גזרו לאחור את הצורה גַּנֵּן/גָּנֵן מצורת הנקבה גַּנֶּנֶת גם כדי שהצורה גַּנֵּן/גָּנֵן תבדל בין גנן בגינה ובין גנן בגן ילדים. אלא שבפועל הצורה שקבעה האקדמיה היא גַּנָּן, כמו משקל בעלי המלאכה: סַפָּר, נַגָּן ועוד.
גַּנֶּנֶת –> גַּנֵּן/גָּנֵן (במקום: נַגָּן)
רוצים להתעדכן כשההסכת הבא יעלה? רוצים לקבל עדכון כשעולה רשומה חדשה לאתר?
לחצו כאן והצטרפו לרשימת התפוצה של "לשוניאדה"
כתיבת תגובה