על מקור המילים: דיו, נון (=דג), גומי, אנתולוגיה.
האם הנייר שאנו קוראים ממנו ומדפיסים עליו ייעלם מן העולם? על הדיון הזה אפשר לומר בלשון המדרש "כמה דְּיוֹאוֹת משתַפּכות וכמה קוּלמוּסין משׁתבּרין" – כי הדיו, נוזל הכתיבה וההדפסה, היא עניינו של ה"רגע".
דיו מוזכרת בתנ"ך רק פעם אחת, בספר ירמיהו: "וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל-הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ." ככל הנראה המילה באה מארמית, שם דְּיוּתָא היא דיו. דיונון הוא דג-הדיו, ואת נוּן, דג בארמית, נמצא גם בתמנוּן, אמנוּן ושפמנוּן, ואפילו במפעל לשימורי דגים בשם זה. הדיותא היא לא רק הנוזל אלא גם הכלי לדיו.
אמנות הכתיבה החלה לפני אלפי שנים, וכך גם החומרים המשמשים לה. מה כותבים? למשל כתבי-גיטין. אומרת המשנה: "בכל כותבין – בדיו, ובסקרא, בקומוס, ובקלקנתוס, ובכל דבר שהוא רושם; אין כותבין לא במשקין, ולא במי פירות, ולא בכל דבר שאינו של קיימה". הדיו הנזכרת היא זו שאנו מכירים. הקומוס הוא מן היוונית kommi, מעֵין שָׂרָף – וממנו הגיע אלינו הגומי שלנו וה-gum באנגלית. ולעניין הקלנקנתוס (בכתיב אחר: קַנְקַתּוֹם) היוונית, בואו נפליג קצת על גלי הדיו: החומר הקרוי ביוונית chalkanthos הוא צירוף של chalkos (נחושת) + anthos (פֶּרַח), כשבמקור זו תמיסה כחולה הקרובה בתפקידה לדיו. נרחיק מעט מהדיו: ה-anthos , פרח, הוא זה המצוי בשמה של החיה האגדית אנטילוֹפּה, ששמה בעצם עֵין-פֶּרַח – ואילו אַנתולוגיה, כמו זו של קבצי סיפורים, היא במקור המילולי אוסף של פרחים!
חזרנו לדיו. על רישומה כדבר קבוע ויציב אפשר ללמוד מן הדימוי הנפלא בפרקי אבות: "הלמד תורה ילד, למה הוא דומה – לדיו כתובה על נייר חדש; והלמד זקן, למה הוא דומה – לדיו כתובה על נייר מחוק". אגב, אבן שושן קובע שדיו היא זכר ונקבה – אך חוקר המילים קליין פוסק: רק נקבה.
לנו יש דיו – ולאנגלים יש ink. מניין? מן הצרפתית העתיקה enque שלקחה מן הלטינית encaustum ומילה דומה ביוונית, ששימשה לתיאור דיו אדומה או סגולה שבה השתמשו השליטים כדי לחתום על מסמכים. אבל, מילולית, פירוש המילה enkaustos, צָרוּב ב-, מפני ש-kaiein פירושו לשרוף (והקִרבה בין לשרוף ולצרוב כמובן אינה מקרית). והסיבה: החימום והצריבה קיבעו את הדיו בנייר. מן השורש הזה, במובן של לשרוף, קיבלנו גם את ה-caustic, חומר שמוּכָּר הרבה יותר בשם "סודה קאוּסטית", בסיס כימי חריף מאוד שסימנו NaOH ומשמש בין היתר בתעשיית הנייר – וגם לפתיחת סתימות בשירותים. שמו העברי המיושן של החומר, נֶתֶר מְאַכֵּל (על שם הנתרן הקיים בו) משמר את השריפה במילה מאַכֵּל. היום קוראים לו נתרן הידרוקסידי, או פשוט סודה קאוסטית. באנגלית, המונח caustic משמש גם לתאר ביקורת אכזרית וסרקסטית, כזו המותירה כוויות בסופגיה, שנפגעו מ- caustic words. ואילו encaustica היא יצירה אומנותית שבה נעשה שימוש בצבעים שהוכנו בחום, או כאלה שקובעו בתהליך של חימום ושריפה, למשל בקירות וגם בשנהב.
והשואה, הריהי Holocaust – בדיוק משורש זה, ופירושה הכל נשׂרף, שָׂרוּף.
חוזרים למקורותינו. לכתיבה ולצביעה היה משקל נכבד מאוד: על כתיבת המסמכים בדיו כבר נכתב למעלה, אבל מקום נכבד במיוחד יש לתכלת, שנועדה לצבוע את הציצית כדי לקיים מקרא שכתוב: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת". דורות על דורות כבר דנים מהי אותה תכלת, שהיא, כנראה, חומר צבע שהופק מהפרשה של חלזון בשם ארגמון קהה קוצים (Murex trunculus). הנושא הזה מעסיק ומרתק אנשים רבים כל כך, שאפילו הוקמה לעניין אגודה בשם "פתיל תכלת", שאתר האינטרנט שלה הוא כמובן בצבעי כחול ותכלת.
מה שבטוח הוא, שאין בכוונתנו לפשפש בציציותיכם, מתוך ידיעה ברורה שאיש מכם אינו "טלית שכולה תכלת" – ביטוי שנולד בהשאלה מהתלמוד הירושלמי, בדיוק כדי לציין כי כשם שהטלית אינה כולה תכלת, גם מי שמציג עצמו כצדיק מושלם אינו כזה.
כתיבת תגובה