על מקור המילים: קדוש, קודש, הקדשה, קודשא בריך הוא, קָדֵש, קְדֵשָׁה.
השורות הבאות יוקדשו לקודש, ללשון הקודש וגם לאלה שמחוץ לארץ-הקודש.
קדוֹש, במשמעות המוּכֶּרת לנו גם מלשונות האזור, פירושו טהור. כזו היא ירושלים, הנקראת בערבית אל-קוּדְס, הקדושה. המובן המקורי של המילה היה כנראה קשור בהפרדה. מכאן, קָדַש הוא זה שהוּשַׂם בצד, הוּקדש, וגם במובן של אסור בעשייה ובשימוש. "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁו"ֹ פירושו יַחֵד את היום הזה, הבדֵל אותו, וגם קדֵש אותו במובן של עשֵׂה אותו קדוש. "קֻדְשָא בְּרִיךְ הוּא" ב"קדיש" הריהו: הקדוש ברוך הוא. המילון מביא עשרות צירופי לשון הכוללים את השורש קדש, גם במשמעות של קדושה (טהרה), וגם במשמעות של הקדשה, ייעוד של משהו. ואנחנו, בכל ביטוי כזה נוהגים "כזה ראה וקַדֵּש" – ביטוי שנוצר מהלכות קידוש החודש: כשתראה את הירח כזה, אומרת הגמרא במסכת ראש השנה, קַדֵּש אותו מייד. ובמסגרת הזו של קָדוֹש, קָדֵש וקְדֵשָׁה נראים מעט חריגים, אבל השורש הלשוני שלהם ברור מאוד: "לֹא-תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא-יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" נאמר בספר דברים, והכוונה לנשים וגברים שהיו כוהנים בפולחן הבעל והעשתורת, פולחן של מעשי זנות במקדש. ומכאן היתה הדרך קצרה לשימוש במילה קְדֵשָה לציון פרוצה בכלל.
זה שאנחנו גרים בארץ הקודש ודוברים את לשון הקודש, אין פירושו שיש לנו מונופול על הקדושים. להפך: שכנינו באזור ואלה שמעבר לים פיתחו מאוד את עניין הקדושים, וראוי שנקדיש להם כמה מילים, גם אם הם מתחבאים במקומות ומושגים שונים כמו סַן פייֶטרו ברומא, סנטו דומינגו בקריבּיים, סנטה ברברה בקליפורניה או סנקט פטרבורג ברוסיה – או שהם שהם צועדים בסך לצליליו של לואי ארמסטרונג ב- When the Saints go marching in ואוכלים Coquilles Saint-Jacques, ובעברית צחה צדפות יעקב הקדוש (מתלמידיו של ישו, שבהקשרים קולינאריים פחות הונצח בהרבה ערים בעולם כסנטיאגו).
saint באנגלית וצרפתית, santo באיטלקית, Sanct בגרמנית, הריהו קדוש, מן הלטינית sanctus – קדוש, אבל בדיוק כמו בעברית, גם כזה שהוּקדש, consecrated באנגלית, כזה שיוּעַד למשהו. במקור הלשוני זהו שם תואר, ורק מאוחר יותר היה לשם עצם. הקֶשֶר בין קדוּשה להקדָשָה חזק מאוד: sacred (מאותו שורש של sanctus) הוא קדוש ו-consecrated הוא מי או מה שהוקדש, שכן sacer בלטינית הוא גם קדוש – וגם מיועד, מוּקדש. לכן sacrum sacrorum הוא קודש-הקודשים, ולכן רכוש האפיפיור הוא Patrimonium Sancti Petri (הרכוש של פטרוס הקדוש), והכנסייה הבלתי-גמורה המפורסמת של גאוּדִי בברצלונה נקראת Sagrada Família, משפחה קדושה. מאותו שורש עצמו sacrifice באנגלית להקריב, לייעד – וגם sacerdote איש דת, זה המניח בפני האל את הקורבנות (וכשהוא שם משפחה אצל יהודים, הוא מלמד שהנושא אותו הוא כהן).
מי שנהנה מחסינות מוחלטת נקרא באנגלית sacrosanct. ברומא העתיקה, טריבּוּן העם, ה-tribunus plebis, נבחר בידי העם (הפְּלֶבֶּאִים) להגן מפני עריצות השלטון, וכדי למלא את תפקידו הוא קיבל sacrosanctitas, חסינות מוחלטת. sacro sanctus הוא זה שנעשה קדוש בטקס דתי – וה-sanctus הוא כאן המוּשָׂא של מעשה ההכרזה, עשייתו לקדוש. מילה זו התגלגלה מאוחר יותר ל-sanction באנגלית, הכרזה חוקית, קביעה, והרי אלו הסנקציות המוּכּרוֹת מלשון היומיום שלנו!
מכאן גם sanctuary שהוא בית קודש, בית תפילה, כזה שיוחד והוגדר (מלשון גדר, שמפרידה אותו) מתוקף הכרזה, הקדשה. עם השנים קיבל גם משמעות של עיר מקלט המקנה חסינות לעבריינים הבאים בשעריה – וגם משמעות של חדר פרטי. ובכלל, המילה הזו קשורה וקרובה לעסקי הדת והכנסייה. גם נכסי ההקדש (הוואקף) המוסלמי שהוקדשו לצרכי דת – וגם הסקרמנטים, הטקסים הדתיים של הנוצרים. ומן הכיוון ההפוך: sacrilege הוא חילול הקודש, (מילולית: שוד ההיכל), רחמנא ליצלן, או שבהקשר הזה אולי מוטב שנסמוך על ה-spiritus sanctus, רוח הקודש?
כתיבת תגובה