על מקור המילים: סיאסטה, נובמבר, צהריים, צוהר, זוהר, עשור, דצמבר.
אם ה-sexta hora, השעה השִישית מן הזריחה, הייתה ל-siesta (סיאסטה) של המנוּחה, הרי השעה התשיעית מן הזריחה נקבעה כשעת התפילה של אחר הצהריים המוקדמים. nona hora, מן המילה הלטינית novem, תשע, הפכה ל-nones, המקבילה של תפילת מנחה אצלנו. באנגלית עתיקה, non היתה השעה 3 אחר הצהריים (השעה התשיעית מן הזריחה) אבל בשלב מסוים הועתקה שעת התפילה וגם המשמעות לצהרי היום, וכך קיבלנו את האנגלית noon, צהריים, חצות-היום. תשע באנגלית nine היא מאותו מקור שהצמיח את הלטינית novem, שאותו אנחנו פוגשים לא רק במילה תשע בלשונות לטיניות (neuf בצרפתית, nueve בספרדית, nove באיטלקית) – אלא גם בשמו של חודש November (נובמבר) שהיה החודש התשיעי בלוח השנה הרומי.
אין זה קשור לתשע, אבל מעניין מקורה של המילה העברית צהריים. הצֹהר הראשון מופיע כאשר נח נצטווה: "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה", והמילה הזו נדרשת במובן של חלון. אבל, השורש צ-ה-ר שימש בראשונה במשמעות של גבוה, ובלשונות האזור הוא משמש לציון על, מעל, למעלה. כותב אליעזר בן-יהודה: "ומכאן צהריים, בעיקר למעלה, מקום גובה השמש וזמן עמידתה למעלה, שהוא גם הזמן שאורה חזק… ומכאן, מצהרי השמש… קיבל השורש גם את משמעות הזריחה: כי השומע המילים הצהיר (הגביה) השמש, הבין: הזהיר, האיר השמש וכד'." והוא מוסיף כי על פי תכונתו להאיר, נקרא גם השמן למאור יצהר (ואכן זה היה שמו של מפעל ותיק לייצור שמנים וסבון). וכך, צוהר וזוהר קרובים בהגייה ובמובן.
הספירה קדימה שלנו תסתיים בעֶשֶר, אשר כפי שניתן לצפות נמצא אותו גלוי וחבוי בצירופים רבים ושונים. "עַלֵי עָשׂוֹר וַעֲלֵי נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר" אומר בעל התהִילים, בתארו את מנהגו בעת שהוא חש עד כמה "טוֹב לְהֹדוֹת לה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן", ואנו מבינים שכמו במקרים אחרים מדובר בכלי גינה, אולי בעל עשרה מיתרים. ייתכן ששׁורר וניגן ביחידות, וייתכן שהיה עימו מניין של אנשים, כאשר מניין יכול להיות קבוצה כלשהי, אבל "מניין" בתפילות מסוימות הוא עשרה גברים בוגרים. מנין למדו שמניין הוא עשרה? מן הפסוק בספר ויקרא "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם". ואיך בכל זאת לומדים מכאן על עשרה? הנה לכם הסבר אחד (יש גם אחרים), דוגמה יפה לדבר הנלמד מכוח העיקרון של גזירה שווה: נאמר כאן: "תוך", ונאמר בספר במדבר "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת". מה תוך האמור בעדת קורח ב"עֵדה", אף תוך האמור כאן ב"עֵדה". ואין "עדה" פחותה מעשרה, שנאמר בסיפור המרגלים בספר במדבר "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת"; יצאו מהם [מ-12 המרגלים] יהושע וכלב – הרי עשרה. והסבר אחר למניין פשוט הרבה יותר: "והסיבה שצריך עשרה, לפי שהשכינה שורה על עשרה מישראל".
אין סופרים אנשים, ובמפקד של משה לא מנו את בני ישראל, אלא את מחצית השקל שכל אחד מהם הביא. כך מבאר רש"י את הטעם להימנעות מספירה ישירה: "כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגֻלגֹלת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מניינם. ולא יהיה בהם נֶגֶף – שהמניין שולט בו עין הרע, והדֶבֶר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד". ואכן, גם היום, אלה המקפידים לא למנות אנשים משתמשים בתחבולות כדי לעקוף את המנייה. כיצד מונים עשרה אנשים? במקום מספר, "מצמידים" לכל אחד מהם מילה אחת בפסוק הבא מתהילים, המונה כמובן עשר מילים: "הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְֹּאֵם עַד הָעוֹלָם".
אגב מניין, המילה הזו משמשת גם לציין מספר מינימלי של אנשים לאו דווקא בתפילה, אלא למשל באסיפה כללית, קוּוֹרוּם בלעז. והיא מן המילה הלטינית quorum שפירושה "מֵהם" (of whom באנגלית), כי הניסוח הוא שמהקבוצה הזו (למשל), עשרה מהם (quoram vos) יהיו גברים.
את עשר, decem בלטינית, תמצאו בכל מקום: בשם החודש December (דצמבר), בעשור שנים (decade), ב-decapolis, ברית עשר הערים בארץ ישראל ובעבר הירדן שבראשה עמדה בית-שאן, ובדֶקַבּרִיסְטִים, מהפכנים רוסיים שניסו לפעול בדצמבר 1825, ואפילו ב"דֶקאמֶרוֹן" (עשרה ימים, ביוונית) של בוקאצ'ו.
כתיבת תגובה