על מקור המילים: אשראי, אישור, הקפה, מקף, מקוף, קרדיט, אקרדיטציה, אמנה.
משלם במזומן או באשראי? אשרֵי המאמין שאשראי הוא טוב יותר. הקשר בין המילים הוא לא בין אשרֵי ואשראי (כי אין קשר, ענייני או מילולי, בין אושר ואשראי) – אלא דווקא בין האשראי והמאמין, כפי שיתברר בהמשך.
האשראי כשיטת תשלום איננו חדש. כבר אבותינו ידעו שזה נחמד מאוד לקבל עכשיו את התמורה ולשלם מאוחר יותר, ורש"י יודע לספר שכאשר הסחורה נדרשת אנשים מביאים מזומן: "ממהר לבוא לפי שהכל צריכין לכך ומביאין מעות ואין מקיפין להן באשראי", והמוכרים באשראי ידעו היטב לרדוף אחרי החייבים, כמו שכתב רבנו תם, נכדו של רש"י: "מי שמנהגו לקנות בשר שומן באשראי ואוכל מתחבא בעליות שלא יבוא הקצב ויאמר לו: איני מניחך עד שתיתן לי דמי הבשר".
אשראי, אומר חוקר-המילים ארנסט קליין, באה כנראה מן הארמית אַשֵּׁר – הוא חיזק, הוא אישר. מילה קרובה לשְׁרַר בארמית (היה חזק – כמו שריר וקיים). ומכאן כמובן מאוּשָר, לא במובן של אוֹשֶר, אלא זה שקיבל אישור או אשְרָה (כמו ויזה המאשרת כניסה לארץ כלשהי) וגם לאַשְרֵר הסכם או מסמך.
"אשרַי, יתום אני" אומר מוטל בן פייסי החזן של שלום עליכם – ובדור שלנו, כדי לקבל עזרה כספית מן הבנק, צריך כנראה לומר בתחינה: אשראי, יתום אני…
בעבר, השתמשו פחות במילה אשראי ויותר במילה הקָפָה, והמבוגרים בינינו זוכרים עדיין שבמכולת השכונתית היו קונים בהקפה, רושמים בפנקס, ומשלמים בסוף החודש. גם בזה אין כל חדש: "החנות פתוחה והחנווני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה", נאמר בפרקי אבות. ולכן אומר רש"י בציטוט שהובא למעלה: "מקיפין באשראי". מאין באה ההקפה? חוקרי המילים רואים את המקור בשורש נ-ק-ף או בשורש ק-ו-ף, ושניהם קרובים זה לזה בצליל ובמשמעות. נ-ק-ף מביא להקפה, במובן של לסובב משהו, ללכת סביבו, לחבר אותו. מכאן גם המַקָּף/מַקֵּף אותו קו קטן המחבר בין שתי מילים, כגון בית-ספר. ומכאן גם המַקּוֹף, הסיבוב, המקום שעליו ממונה שוטר המקוף. ואילו השורש ק-ו-ף – שנמצא רק במילה תקופה – גם הוא בסיס לתקופה שחוזרת, למעגל. השנים נוקפות והאשראי בהקפה ניתן לתקופה מסוימת.
In God we trust, all the others pay cash – כך היה כתוב במסעדה אחת, אולי באילת, כפרפראזה על המשפט המפורסם המופיע על שטרות הכסף של ארצות הברית. ואכן, מי שמאמין שמקבל הסחורה באשראי ישלם לו בבוא היום, נותן לו credit, אשראי, והקרדיט הזה בא בדיוק מן האֵמוּן, מן הפועל הלטיני credere, להאמין. ממנו נוצר credo, אני מאמין, שהיה באנגלית ל-creed, אמונה. מכאן גם האקרֶדיטציה, שהיא למשל אישור על לימודים, או הסמכה, האמָנָה (מלשון אמון!) של נושא-תפקיד. מכאן ה-credentials, מכתבי ההמלצה, שבמקור היו מכתבים המקנים לנושאיהם זכות לקבל אשראי. ומכאן הקרדיט, מִזְכֶּה בעברית לפי האקדמיה, רישום ופרסום שמם של יוצרי סרט למשל. זה בוודאי לא יישמע לכם incredible, בלתי יאומן, שישנם גם לא מאמינים, והם נקראים miscreant. אבל כדי שלא תהיו כאלה, נצייד אתכם בשני טקסטים מקבילים. הטקסט הנוצרי מן המאה הרביעית (לספירה, כמובן) אומר: Credo in unum Deum, Patrem omnipotentem, factorem cæli et terræ, visibilium omnium et invisibilium. – אני מאמין באלוהים אחד, האב הכול יכול, בורא שמיים וארץ, כל הגלוי וכל הסמוי. ואילו את הטקסט היהודי, שלנו, כתב הרמב"ם, וניסח כי"ג עיקרי האמונה, שכל אחד מהם מתחיל במילים "אני מאמין". אחד מהם, השנים-עשר במספר, הוא: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם".
כתיבת תגובה